(א) (במג״א ריש סי׳) ירושלמי פרק הרואה כו׳ אך קשה למה השמיטו הפוסקים ההוא דסוכה כו׳ נראה ביאור דבריו דמהרא״ש משמע דמלתא דפשיטא הוא דודאי המגדול הוא כמו מלבוש ואין זה כמו עומד ערום שאסור לברך אע״פ שאינו רואה הערוה כלל אלא הספק הוא דהיה כאן איסור מחמת שעיניו ולבו רואין את הערוה ומפסק׳ ליה אם סגי בהוצאת ראש לחוד דאז אין עיניו רואין את הערוה אבל מה שלבו רואה את הערוה לא איכפת לן או דלמא יש כאן איסור מחמת שלבו רואה את הערוה וע״ז כ׳ הרא״ש למעלה פסקנו דאסור ולפ״ז פשיטא שאין קושיא על הפוסקים שלא הביאו הירושלמי דכיון דקאמרי לבו רואה את הערוה אסור א״כ תו לא צריכו להביא הירושלמי דודאי לענין שלא יהיה נחשב כערום הדין פשוט דהמגדול הוא כמין מלבוש. וע״ז תמה דאם עיקר האיבעי׳ הוא לענין אם לבו רואה את הערוה הו״ל כה״ג לענין חלוק וטלית. ולכך ס״ל דאדרבה עיקר האיבעי׳ הוא אם חשיב כמין מלבוש והוי הפסקה או לא וכדמחלק בסוכה בין אוהל לשאר דברים אבל לענין לבו רואה לא מיירי כלל והוא תלוי בפלוגתא דלמד״א מותר הוי סגי בהוצאת ראשו ולמד״א אסור צריך להוציא גם לבו וע״ז הביא רי״ו שפושט האיבעי׳ לקולא דשפיר הוי כמו מלבוש. ומ״ש רי״ו ואם לבו רואה את הערוה אסור ר״ל דלפי מה שפסק דאסור א״כ צריך שלא יהיה גם לבו מבפנים ומ״מ אין להקשות על שאר פוסקים שלא הביאו הירושלמי משום דאינהו ס״ל האיבעי׳ לחומרא דמגדל הוי ודאי כאוהל ולא מחשב הפסקה וכיון שהוא לחומרא סתמא כפירושו דכל שאינו לובש מלבוש אסור ומה לי אוהל ומה לי מגדול. אך שהוא גופא קשיא למה השמיטו הך דסוכה להשמיענו דאוהל לא חשיב הפסקה ואינו דומה למלבוש לזה אמר דהפוסקים ס״ל דהש״ס והירושלמי ס״ל כמ״ד מותר אבל למד״א אסור לא משכחת לה דאפי׳ מוציא גם לבו הו״ל כאלו הוא כולו בחוץ והלכך לא הוצרכו לפרש ולפ״ז צ״ל דרי״ו שכ׳ איבעי׳ זו חולק על הפוסקים וס״ל דאם מוציא גם לבו שפיר דמי ולא שדינן ליה בתר רובא ולכך כ׳ מתחלה שיוצא ראשו ר״ל דלהירושלמי סגי בהוצאת הראש ואם לבו כו׳ א״כ אסור עד שיהא גם לבו בחוץ ועכ״פ בזה סגי ולא מחשב כעומד ערום בחוץ מזה קאמר דאפשר דרבינו ירוחם מפרש לה דמיירי שלבו מכוסה ר״ל דודאי גם הוא מודה להך סברא דשדינן ליה בתר רובא אלא דס״ל דמיירי בענין שאין כו׳ ובכה״ג קי״ל דמגדול הוי כמלבוש ואינו כעומד ערום וכיון שהוא מוציא ראשו לחוץ ואין עיניו רואין את הערוה שרי לקרות אבל בית לא הוי הפסק והוו כעומד ערום ולא מהני מה שראשו לחוץ לחלוקו דודאי שדינן ליה בתר רובא. דרך קצרה ע״פ הנ״ל שיש לפנינו ב׳ דרכים הא׳ אף ע״פ שאין עיניו ולבו רואין הערוה מ״מ אם הוא בגלוי ערוה אסור כגון באוהל דלא נחשב הפסק ולא מהני מה שאינו רואה מ״מ הרי הוא קורא בגילוי הערוה. ודרך הב׳ אע״פ שיש הפסק ולא מיקרי גילוי הערוה מ״מ אם לבו רואה את הערוה אסור ומעיקרא סבר המג״א דגם ברייתא דסוכה סובר דלבו רואה אסור והא דשרי׳ בכילה היינו שמוציא גם את לבו למד״א דאסור והא דקתני מוציא ראשו משום דבפלוגתא לא מיירי הברייתא ואה״נ למ״ד אסור שצריך שיוציא גם לבו ואם היה גבוה י׳ אסור היינו דאוהל לא חשיב הפסק הלכך בין במוציא ראשו וכן לבו אסור משום דהוי כקורא בגילוי הערוה ולכך קשיא דלמה השמיטו הפוסקים דין זה ולכך כ׳ המג״א דבאמת הברייתא ס״ל דמותר ולכך שפיר אשמעינן בגובה י׳ שהוא אוהל אף במוציא ראשו שהוא חשוב באנפי נפשיה דלא שדינן ליה בתר רובא וא״כ הו״ל כאלו ראשו במקום אחר ואין קורא בגילוי הערוה קמ״ל משא״כ הפוסקים דס״ל אסור א״כ אין חידוש רק אם מוציא גם לבו וכה״ג אין רבות׳ כלל ופשיטא דשדינן המיעוט בתר הרוב והו״ל כאלו כולו בחוץ ואיכא משום גילוי הערוה ולענין זה הדבר פשוט דאוהל אינו מפסיק דלא נשדי המיעוט בתר הרוב ודוקא לגבי הראש שהוא חשיב בפ״ע והוי ס״ד דברייתא דאף באוהל לא שדינן ליה בתר רובא והוצרך לאשמעי׳ דלא משא״כ אם ראשו ורובו בחוץ אין כאן רבותא כלל דפשיטא דהמיעוט נגרר בתר הרוב ורי״ו שכ׳ האבעי׳ לקול׳ ולכאורה לא משכחת לה כלל אפשר דמוקי לה כשלבו מכוסה בבגד כו׳ ולפ״ז צריך לתרץ מה שלא כתבו הפוסקים הברייתא דהא נ״מ בזה שאוהל אינו מפסיק כגון שלבו מכוסה משום דס״ל דזה פשיטא שא״א לו׳ שאוהל יהי׳ נמי מלבוש וא״כ כל שערוה מגולה פשיטא אפי׳ אינו רואה אסור וכמ״ש המג״א לחלק בין היכא שהוא מכוסה במים עכ״פ והך בריית׳ לא אשמעי׳ אלא אם אין בכילה י׳ אע״פ שלבו רואה מותר וכשיש י׳ שעליו תורת אוהל אז פשיטא דל״מ מה שמוציא לחוץ לחלון ודין זה דכילה י׳ יש עליו תורת אוהל כבר מבואר בהל׳ שבת. משא״כ בס״ד דסובר דגם הברייתא כמד״א אסור א״כ ע״כ דברישא מיירי בגוונ׳ דליכא משום לבו רואה וא״כ עיקר רבותא דברייתא דגבוה י׳ ל״מ מה שיוציא ראשו משום דאוהל אינו מפסיק ואם כן הו״ל להפוסקים לאשמעינן ג״כ הך דינא אלא ע״כ דס״ל שברייתא כמד״א מותר והא דלא מוקי הפוסקים הברייתא במכוסה בבגד ואשמעינן דכילה גבוה י׳ גרע ממגדל של עץ דאע״ג דבמגדל כה״ג שרי במוצי׳ ראשו מ״מ בכילה אסור דדוקא מגדול נעשה כמין מלבוש ומ״מ דברי המג״א צ״ע לענ״ד במה שכתב שרי״ו פסק האיבעי׳ לקולא דז״א דאדרבה דהרי״ו אזיל בשיטת הרא״ש דזה ברור להירושלמי דהמגדול מלבוש לענין זה דמותר לברך כשמוציא ראשו ואין איסור משום גילוי ערוה ועיקר האיבעי׳ לענין אם לבו וע״כ כשאין לבו רואה שרי כשמכוסה שר״י היה יושב ועושה כמין מלבוש כו׳ ואם לבו רואה כו׳ ואפשר שהמג״א מדייק מדכתב כן הוא בירושלמי ולענ״ד אדרבה לדברי המג״א תקשה דהא באמת בירושלמי מספקא ליה ואיך כתב כך בפשיטות אבל לפי מ״ש א״ש דעל כל פנים למד מהירושלמי כמין מלבוש ומ״ש הירושלמי מהו שיעשה כו׳ הך מהו אסיפא דמלתא קאי דמסיים ויברך ר״ל אם מותר לברך מחמת שלבו רואה כו׳:

(ב) (ש״ע סעיף א׳ על לבו אפשר שצ״ל עד לבו כמו דנקט ממטה ללבו בסעיף ב׳ ומדברי האחרונים לא משמע כן: