×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
שלא לברך כשאיבריו רואין את הערוה, ובו ו׳ סעיפים
(א) הָיָה יָשֵׁן עָרֹם בְּטַלִּיתוֹ, צָרִיךְ לָחֹץ בְּטַלִּית עַל לִבּוֹ וְאָז יִקְרָא, מִשּׁוּם דְּלִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה אָסוּר. {הַגָּה: וְה״ה אִם לִבּוֹ רוֹאֶה עֶרְוַת חֲבֵרוֹ אָסוּר (טוּר).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדשערי תשובהיד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(א) ברכות כ״ד וכיש אומרים הרי״ף ורמב״ם ושאר פוסקים
(א) כתב הרב״י סי׳ ר״ו בשם הרא״ש פרק הרואה ירוש׳ ר׳ ירמיה בעי היה יושב בתוך מגדל של עצים מהו שיעשה כמו מלבוש ויוציא ראשו חוץ לחלון ויברך מספקא ליה אם לבו רואה את הערוה אסור או מותר ולמעלה פסקנו דאסור עכ״ל הרא״ש, ופליאה בעיני על המאור הגדול איך פי׳ כן דא״כ ל״ל למבעי במגדל דהוא מלת׳ דלא שכיח ה״ל למבעי כשלובש טלית או חלוק ופשוט דאישתמיטתי׳ הגמרא בסוכה דף י׳ ע״ב דאמרי׳ היה ישן בכילה מוציא ראשו חוץ לכילה וקור׳ ואם היתה גבוה י׳ אסור ופירש״י דאהל לא חשיב הפסק כמו העומד בבית ומוצי׳ ראשו חוץ לחלון דשדי ראשו בתר רובו ואם אינו גבוה י׳ הו״ל כמוציא ראשו חוץ לחלוק עכ״ל וא״כ דבר ברור שהירו׳ מבעיא ליה אם המגדל של עץ חשוב אוהל או ה״ל ככלי וה״ל כחלוק או כטלית וז״ל רי״ו ני״ג ח״ב היה יושב בתוך מגדל של עצים ועשאו כמין מלבוש יוצא ראשו חוץ לחלון ויברך ואם לבו רואה את הערוה אסור כ״ה בירושלמי עכ״ל הנה פסק הבעי׳ לקולא, אך ק׳ למה השמיטו הפוסקים ההי׳ דסוכה לכן נ״ל דס״ל דהירוש׳ והגמ׳ דסוכה ס״ל לבו רואה את הערוה מותר אבל לדידן דס״ל אסור א״כ ממ״נ אף את״ל דהאהל חשיב הפסקה מ״מ הרי לבו רואה הערוה ואם מוציא גם לבו חוץ לחלון א״כ הרי ראשו ורובו בחוץ והוי כאלו הוא כלו בחוץ ואפשר דרי״ו מוקי לה שלבו מכוסה בבגד וא״כ אין לבו רואה ערוה אך כדי שיהא הפסק בין ראשו לערוה בעינן שיוציא ראשו חוץ לחלון אבל בבית כה״ג לא חשיב הפסק, ונ״ל דה״ה אם צואה בבית והוציא ראשו חוץ לחלון אסור לקרות דשדינן ראשו בתר רובו ואם הכניס ראשו לחדר שיש שם צואה אסור ג״כ לקרות דעכ״פ הצואה נגדו: ערות חבירו. פי׳ שאין הפסק בין לבו לערות חבירו:
(א) בהג״ה וה״ה אם לבו רואה ערות חבירו אע״פ שאין לבו רואה ערותו כגון שהוא מכוסה בבגד אסור כן כ׳ הב״י והעתיק לשון רבינו ולא כ׳ עליו מורה מקום נראה דגם הוא נסתפק מאיזה מקום הוציא הדין הזה וצ״ע מהיכן למד רבינו דין זה ונ״ל שלמד רבינו כן מן האיבעי דפ׳ מי שמתו כמבוא׳ בדברי הב״י בסי׳ ע״ג אי שרי לקרות בהחזרת פנים וכן ר״י אומר אפי׳ אשתו עמו עכ״פ צריך שיחזו׳ פניו וכמ״ש רש״י ז״ל והשתא אי הוה טעמו משום הרהור נגיעת ערוה לחוד למה לו להחזי׳ פניו הלא אפש׳ בהרחקה שירחק מחבירו הרחק׳ מאוד באופן שלא יגע בבשרו אלא ודאי לא מפני חשש זו לבד הזקיקו להחזי׳ פניו אלא גם שלא יראה לבו ערות חבירו ותיקון דבר זה אי אפש׳ אלא בהפסקת טלית או בהחזרת פניו אמ״ז וע״ל סי׳ נ״א:
(א) בטליתו וכו׳. לשון הלבוש לא יקרא קריאת שמע עד שיכסה בטלית על לבו וכו׳, וכתב מלבושי יום טוב ותימא מאי כיסוי הוא ולא הותר אלא באשה לבושת חלוק לקמן סעיף ד׳, אלא אם כן שנפרש דבריו דרצה לומר בטלית אחר ואין זה במשמע לשונו, וגם לפי ענין העתקת דבריו אי דנין בישן בטליתו ואין לו במה להפסיק כן כתב מלבושי יום טוב. ולעניות דעתי פשוט מה שכתב הלבוש שיכסה בטליתו על לבו רצה לומר שידבק הטלית על לבו, וכן מבואר בש״ס [ברכות]⁠דף כ״ה ופירש רש״י ד״ה חולץ וכו׳. ומכל מקום נשמע מדברי מלבושי יום טוב דאם מכסה לבו בבגד בפני עצמו בלא טלית עליו סגי, וכן כתב בלחם חמודות דף כ״ו, והיינו דאף שאין מדביק על לבו:
(ב) רואה ערות וכו׳. כגון ששנים עומדים במים, ולב אחד אינו רואה ערות עצמו לפי שמכוסה בבגד אלא שרואה ערות חבירו שאינו מכוסה אסור אף שעיניו חוץ למים דמכל מקום לב רואה כן כתב הב״ח:
(א) לבו – עמ״א שהעלה דאם צואה בבית והניח ראשו חוץ לחלון אסור לקרות ק״ש דשדינן ראשו בתר רובו. ואם הכניס ראשו לחדר שיש שם צואה אסור ג״כ לקרות דעכ״פ הצואה נגדו ע״ש. והיד אהרן כ׳ עליו שיש לגמגם בדין זה:
(ב) ערות חבירו – פי׳ שאין הפסק בין לבו לערות חבירו:
(א) ס״א היה כו׳ – כי״א דסתמא דגמ׳ פריך שם כ״ה ב׳ והרי לבו כו׳ ועוד מדפליגי בעקבו רואה כו׳ ש״מ דבלבו ס״ל לאביי ורבא דאסור ואף דשמואל בסוכה י׳ ב׳ ס״ל דמותר הלכה כאביי ורבא. רא״ש ונ״ל שרש״י שפ׳ כמ״ד מותר אזיל לשיטתו שפי׳ שם ד״ה והרי עקבו כו׳ קס״ד כו׳ ר״ל דק״ל דכיון דמשני קסבר לבו כו׳ מאי פריך מעקבו לכן פי׳ דעקבו חמי׳ מלבו כיון שאין דרכו לראות:
(ב) וה״ה אם לבו כו׳ – כמש״ש כ״ה ב׳ נכרי ערום כו׳ קמ״ל דאינהו כו׳ וכולהו משום לא יראה כו׳ וקאמר ישראל פשיטא כו׳:
(א) (מ״א סק״א) למבעי כשלבו׳ טלי׳ בלא חגורה ויותר קשה לשון הירושלמי מהו שיעשה כמו מלבוש כו׳ הרי במלבוש גופו נמי יש ספק זה עצמו:
(ב) (שם) דאהל לא חשיב הפסק פי׳ דאם לא חשיב הפסק אסור משום גלוי ערוה עיין ט״ז סק״א ואם אינו גבוה י׳ הוי כחלוק ולא הוי גילוי ערוה:
(ג) (שם) שיהא הפסק בין ראשו. נראה כוונתו שלא יהא נקרא גילוי ערוה וכמ״ש תחלה וכן נראה מבואר מדברי המ״א סק״א ע״ש:
(ד) סק״א הפסק. הוקשה לו דאם לבו רואה עיניו ג״כ רואות ואסור בלי טעם דלבו רואה ואפילו עוצם עיניו לא מהני כמ״ש המ״א סי׳ ע״ה סק״ט לכן פי׳ שהערוה מכוסה כגון שישינים בטלית א׳ רק שאין הפסק בין לבו לערות חבירו וק״ל:
(א) לבו עבה״ט. וקיצר המג״א ולא העתיק כ״צ מ״ש בדין היה יושב בתוך מגדל של עצים כו׳ ועיין ביד אפרים בביאור דברי המ״א ומ״ש בש״ע לחוץ בטלית על לבו עיין ביד אפרים ועיין בהגהת מיימוני שכ׳ שצריך שיתכס׳ כנגד לבו כו׳. ועיין בא״ר בשם מלבושי יו״ט. ועיין במח״ב שכתב בשם קונטרס ישן שיכול לעסוק בתורה ולברך ברכה אף שלבו רואה את הערוה והמח״ב חולק עליו דאין חילוק בין קדושה בק״ש לשאר דברי קדושה: ועיין בפר״ח ובב״י סי׳ ר״ו ועיין לקמן גבי נשים בברכת הטבילה וע״ש במח״ב שהאריך בדין הירושלמי והמ״א ושם הביא דברי המאירי שסובר שבהוצאת ראשו חוץ לטלית א״צ לחוץ כנגד לבו. וכן הלובש טלית רחבה ואינו חגור אזור מותר וגדולי עולם הורו שאף זה צריך לחוץ על לבו. וכן הלובש טלית רחבה צריך לחגור אזור להדקו שלא יהיה לבו רואה את הערוה כו׳. וע״ש שדעת הרא״ש כהוראת הגרולים לאיסור והכי נקטינן. ומ״ש בבה״ט דביד אהרן מגמגם בדין המג״א ובבר״י הסכים להמג״א דצואה בבית בצידו והוציא ראשו לא קרינן ביה מחניך קדוש דראשו שדינן בתר רובו כמ״ש רש״י בסוכה כו׳ ע״ש:
(ב) ערות חבירו עבה״ט. והוא מדברי המג״א והדברים סתומים והב״ח כתב כגון ששניהם עומדים במים ולב א׳ אינו רואה ערות עצמו לפי שהוא מכוסה בבגד אלא שלבו רואה ערות חבירו שאינו מכוסה אסור אף שאינו חוץ למים דמ״מ לב רואה:
(א) (במג״א ריש סי׳) ירושלמי פרק הרואה כו׳ אך קשה למה השמיטו הפוסקים ההוא דסוכה כו׳ נראה ביאור דבריו דמהרא״ש משמע דמלתא דפשיטא הוא דודאי המגדול הוא כמו מלבוש ואין זה כמו עומד ערום שאסור לברך אע״פ שאינו רואה הערוה כלל אלא הספק הוא דהיה כאן איסור מחמת שעיניו ולבו רואין את הערוה ומפסק׳ ליה אם סגי בהוצאת ראש לחוד דאז אין עיניו רואין את הערוה אבל מה שלבו רואה את הערוה לא איכפת לן או דלמא יש כאן איסור מחמת שלבו רואה את הערוה וע״ז כ׳ הרא״ש למעלה פסקנו דאסור ולפ״ז פשיטא שאין קושיא על הפוסקים שלא הביאו הירושלמי דכיון דקאמרי לבו רואה את הערוה אסור א״כ תו לא צריכו להביא הירושלמי דודאי לענין שלא יהיה נחשב כערום הדין פשוט דהמגדול הוא כמין מלבוש. וע״ז תמה דאם עיקר האיבעי׳ הוא לענין אם לבו רואה את הערוה הו״ל כה״ג לענין חלוק וטלית. ולכך ס״ל דאדרבה עיקר האיבעי׳ הוא אם חשיב כמין מלבוש והוי הפסקה או לא וכדמחלק בסוכה בין אוהל לשאר דברים אבל לענין לבו רואה לא מיירי כלל והוא תלוי בפלוגתא דלמד״א מותר הוי סגי בהוצאת ראשו ולמד״א אסור צריך להוציא גם לבו וע״ז הביא רי״ו שפושט האיבעי׳ לקולא דשפיר הוי כמו מלבוש. ומ״ש רי״ו ואם לבו רואה את הערוה אסור ר״ל דלפי מה שפסק דאסור א״כ צריך שלא יהיה גם לבו מבפנים ומ״מ אין להקשות על שאר פוסקים שלא הביאו הירושלמי משום דאינהו ס״ל האיבעי׳ לחומרא דמגדל הוי ודאי כאוהל ולא מחשב הפסקה וכיון שהוא לחומרא סתמא כפירושו דכל שאינו לובש מלבוש אסור ומה לי אוהל ומה לי מגדול. אך שהוא גופא קשיא למה השמיטו הך דסוכה להשמיענו דאוהל לא חשיב הפסקה ואינו דומה למלבוש לזה אמר דהפוסקים ס״ל דהש״ס והירושלמי ס״ל כמ״ד מותר אבל למד״א אסור לא משכחת לה דאפי׳ מוציא גם לבו הו״ל כאלו הוא כולו בחוץ והלכך לא הוצרכו לפרש ולפ״ז צ״ל דרי״ו שכ׳ איבעי׳ זו חולק על הפוסקים וס״ל דאם מוציא גם לבו שפיר דמי ולא שדינן ליה בתר רובא ולכך כ׳ מתחלה שיוצא ראשו ר״ל דלהירושלמי סגי בהוצאת הראש ואם לבו כו׳ א״כ אסור עד שיהא גם לבו בחוץ ועכ״פ בזה סגי ולא מחשב כעומד ערום בחוץ מזה קאמר דאפשר דרבינו ירוחם מפרש לה דמיירי שלבו מכוסה ר״ל דודאי גם הוא מודה להך סברא דשדינן ליה בתר רובא אלא דס״ל דמיירי בענין שאין כו׳ ובכה״ג קי״ל דמגדול הוי כמלבוש ואינו כעומד ערום וכיון שהוא מוציא ראשו לחוץ ואין עיניו רואין את הערוה שרי לקרות אבל בית לא הוי הפסק והוו כעומד ערום ולא מהני מה שראשו לחוץ לחלוקו דודאי שדינן ליה בתר רובא. דרך קצרה ע״פ הנ״ל שיש לפנינו ב׳ דרכים הא׳ אף ע״פ שאין עיניו ולבו רואין הערוה מ״מ אם הוא בגלוי ערוה אסור כגון באוהל דלא נחשב הפסק ולא מהני מה שאינו רואה מ״מ הרי הוא קורא בגילוי הערוה. ודרך הב׳ אע״פ שיש הפסק ולא מיקרי גילוי הערוה מ״מ אם לבו רואה את הערוה אסור ומעיקרא סבר המג״א דגם ברייתא דסוכה סובר דלבו רואה אסור והא דשרי׳ בכילה היינו שמוציא גם את לבו למד״א דאסור והא דקתני מוציא ראשו משום דבפלוגתא לא מיירי הברייתא ואה״נ למ״ד אסור שצריך שיוציא גם לבו ואם היה גבוה י׳ אסור היינו דאוהל לא חשיב הפסק הלכך בין במוציא ראשו וכן לבו אסור משום דהוי כקורא בגילוי הערוה ולכך קשיא דלמה השמיטו הפוסקים דין זה ולכך כ׳ המג״א דבאמת הברייתא ס״ל דמותר ולכך שפיר אשמעינן בגובה י׳ שהוא אוהל אף במוציא ראשו שהוא חשוב באנפי נפשיה דלא שדינן ליה בתר רובא וא״כ הו״ל כאלו ראשו במקום אחר ואין קורא בגילוי הערוה קמ״ל משא״כ הפוסקים דס״ל אסור א״כ אין חידוש רק אם מוציא גם לבו וכה״ג אין רבות׳ כלל ופשיטא דשדינן המיעוט בתר הרוב והו״ל כאלו כולו בחוץ ואיכא משום גילוי הערוה ולענין זה הדבר פשוט דאוהל אינו מפסיק דלא נשדי המיעוט בתר הרוב ודוקא לגבי הראש שהוא חשיב בפ״ע והוי ס״ד דברייתא דאף באוהל לא שדינן ליה בתר רובא והוצרך לאשמעי׳ דלא משא״כ אם ראשו ורובו בחוץ אין כאן רבותא כלל דפשיטא דהמיעוט נגרר בתר הרוב ורי״ו שכ׳ האבעי׳ לקול׳ ולכאורה לא משכחת לה כלל אפשר דמוקי לה כשלבו מכוסה בבגד כו׳ ולפ״ז צריך לתרץ מה שלא כתבו הפוסקים הברייתא דהא נ״מ בזה שאוהל אינו מפסיק כגון שלבו מכוסה משום דס״ל דזה פשיטא שא״א לו׳ שאוהל יהי׳ נמי מלבוש וא״כ כל שערוה מגולה פשיטא אפי׳ אינו רואה אסור וכמ״ש המג״א לחלק בין היכא שהוא מכוסה במים עכ״פ והך בריית׳ לא אשמעי׳ אלא אם אין בכילה י׳ אע״פ שלבו רואה מותר וכשיש י׳ שעליו תורת אוהל אז פשיטא דל״מ מה שמוציא לחוץ לחלון ודין זה דכילה י׳ יש עליו תורת אוהל כבר מבואר בהל׳ שבת. משא״כ בס״ד דסובר דגם הברייתא כמד״א אסור א״כ ע״כ דברישא מיירי בגוונ׳ דליכא משום לבו רואה וא״כ עיקר רבותא דברייתא דגבוה י׳ ל״מ מה שיוציא ראשו משום דאוהל אינו מפסיק ואם כן הו״ל להפוסקים לאשמעינן ג״כ הך דינא אלא ע״כ דס״ל שברייתא כמד״א מותר והא דלא מוקי הפוסקים הברייתא במכוסה בבגד ואשמעינן דכילה גבוה י׳ גרע ממגדל של עץ דאע״ג דבמגדל כה״ג שרי במוצי׳ ראשו מ״מ בכילה אסור דדוקא מגדול נעשה כמין מלבוש ומ״מ דברי המג״א צ״ע לענ״ד במה שכתב שרי״ו פסק האיבעי׳ לקולא דז״א דאדרבה דהרי״ו אזיל בשיטת הרא״ש דזה ברור להירושלמי דהמגדול מלבוש לענין זה דמותר לברך כשמוציא ראשו ואין איסור משום גילוי ערוה ועיקר האיבעי׳ לענין אם לבו וע״כ כשאין לבו רואה שרי כשמכוסה שר״י היה יושב ועושה כמין מלבוש כו׳ ואם לבו רואה כו׳ ואפשר שהמג״א מדייק מדכתב כן הוא בירושלמי ולענ״ד אדרבה לדברי המג״א תקשה דהא באמת בירושלמי מספקא ליה ואיך כתב כך בפשיטות אבל לפי מ״ש א״ש דעל כל פנים למד מהירושלמי כמין מלבוש ומ״ש הירושלמי מהו שיעשה כו׳ הך מהו אסיפא דמלתא קאי דמסיים ויברך ר״ל אם מותר לברך מחמת שלבו רואה כו׳:
(ב) (ש״ע סעיף א׳ על לבו אפשר שצ״ל עד לבו כמו דנקט ממטה ללבו בסעיף ב׳ ומדברי האחרונים לא משמע כן:
(א) היה ישן ערום – המחבר תפס לשון הגמרא [ברכות כ״ג ע״ב] דשם שייך האי לישנא אבל בענינינו ה״ה כשהיה ישן בחלוקו בלא מכנסים ג״כ דינא הכי דאסור בד״ת או לברך שום ברכה עד שידביק בידיו הכתונת במקום הלב או למטה מלבו כדי שיהא הפסק בין לבו לערוה:
(ב) צריך לחוץ – פי׳ דידביק הטלית על לבו כדי שיהא הפסק בין לבו לערוה אבל בלא״ה אסור דנהי דלבו מכוסה בטלית שעל כל גופו הרי עדיין לבו וערוה בהדדי הן ואין דבר ביניהן:
(ג) על לבו – וה״ה אם חוצץ בטליתו מתחת ללבו כדי שיהא הפסק בין לבו לערוה ואפילו אם לבו מגולה לגמרי וכדלקמן בסעיף ו׳:
(ד) משום דלבו וכו׳ – דערוה בראיה תלי רחמנא כדכתיב לא יראה בך ערות דבר וגו׳ ומצינו לשון ראיה בלב כדכתיב ולבי ראה הרבה חכמה לפיכך החמירו חכמים בזה. ודע דאפילו אם לבו מכוסה בבגד להפסיק בינו לערוה צריך שתהא ערותו ג״כ מכוסה ואם הוא מגולה הסכימו הרבה אחרונים דאסור לקרות מן התורה אפילו אם מכוסה בהטלית גם על ראשו ועיניו שלא יוכל לראות את הערוה שהרי לא נאמר לא תראה ערות דבר אלא לא יראה בך כלומר שתהא מכוסה בענין שלא יוכל להראות אפילו לאחר. לפיכך העומד בבית ערום והוציא ראשו חוץ לחלון שלא יראה ערותו אע״פ שחצץ בבגד על לבו ה״ז לא יקרא כיון שערותו מגולה ונראית בבית אבל הישן ערום בכילה שאינה גבוה י׳ טפחים והוציא ראשו חוצה לה וגם חצץ באיזה דבר להפסיק בין לבו לערוה אע״פ שערותו מגולה בכילה ה״ז כמכוסה בטלית שכיון שאין הכילה גבוה י״ט שם כיסוי עליה כמו מלבוש ואינו דומה לבית שהוא חלוק רשות לעצמו ולא נוכל לכנות עליה שם כיסוי ע״כ אסור. וכן אם צואה בבית בתוך ד״א והוציא ראשו חוץ לחלון אסור לקרות ק״ש דשדינן ראשו בתר רובו [מ״א ור״ל דאסור אפילו לדעת המתירין לקמן בסימן ע״ו ס״ד עי״ש ועיין בפמ״ג] ואם הכניס ראשו לחדר שיש שם צואה אסור ג״כ לכו״ע לקרות דעכ״פ הצואה נגד עיניו ולדעת הרשב״א המובא בסימן ע״ט ס״ב אסור אפילו הוא עומד מבחוץ נגד הפתח כיון שהצואה כנגדו עי״ש [פמ״ג]:
(ה) רואה את וכו׳ – עיין בדה״ח דאפילו בדיעבד אם קרא ק״ש והתפלל חוזר וכן מוכח מפמ״ג בסימן ע״א בא״א אות ה׳ עוד מוכח שם דהק״ש חוזר עם ברכותיה אם קראם בראיית לבו לערוה דהכי תקנו חכמים אבל בשאר ברכות יש להסתפק בדיעבד אם יחזור וספק ברכות להקל. ובח״א כלל ג׳ דין ל״ג ובנשמת אדם כלל ד׳ משמע דיש להקל בדיעבד גם לענין תפלה בדבר דהאיסור הוא רק מדרבנן ועיין בבה״ל סימן קפ״ה ואפשר דיש לתפוס כוותיה לענין זה ונצרף דעת רש״י ור״ש תלמידו המובא בתוס׳ [ברכות כ״ה ע״ב]:
(ו) רואה ערות חבירו – דהיינו שאין הפסק בין לבו לערות חבירו כגון ששניהם שוכבים ערומים ומתכסים בטלית אחד והם רחוקים זה מזה דהיינו שאין בשרם נוגע אלא שפניהם זה כנגד זה והוא עצמו יש לו הפסק בין לבו לערוה אעפ״כ אסור משום דלבו רואה ערות חבירו או כגון ששניהם עומדים במים ולבו אינו רואה ערות עצמו לפי שמכוסה בבגד ממטה ללבו אלא שרואה ערות חבירו שאינו מכוסה אסור אף שעיניו חוץ למים דמ״מ לבו רואה:
נעתיק פה ההקדמה מפמ״ג לסימן ע״ד וע״ה כי הוא נצרך מאוד
א. דע כי הדין איסור ערוה המבואר בסימן זה ובסימן ע״ה נחלק לחמשה חלקים כאשר יתבאר בעזה״י.
[א] עינו רואה ערותו.
[ב] לבו רואה ערותו. כגון שהוא הולך בחלוק בלי מכנסים ובלי אזור או כגון שהיה מושכב ערום תחת המכסה והוציא ראשו לחוץ ולבו עם הערוה תחת המכסה.
[ג] גילוי ערוה כגון שהולך בביתו ערום אף שהוציא ראשו לחוץ לבית וגם לבו מכוסה בבגד דליכא כאן משום עינו ולבו רואה את הערוה עכ״ז יש כאן איסור משום גילוי הערוה.
[ד] עיניו רואה ערות חבירו ואין חילוק בין ערות ישראל או עכו״ם ואפילו קטן בן ט׳ וקטנה בת ג׳ ופשיטא מאשה בין א״א בין פנויה (עיין בח״א).
[ה] לבו רואה ערות חבירו.
והנה בעיניו רואה ערותו דאות א׳ או דאות ד׳ ברואה ערות חבירו אסור מה״ת דכתיב ולא יראה בך ערות דבר לקרות ק״ש או לעסוק בד״ת ודבר קדושה וא״כ הקורא ק״ש ורואה ערוה עובר בלאו מן התורה וה״ה כל דבר שבקדושה [אבל הרהור מותר בערוה אלא שומע כעונה אסור בערוה דהוי דיבור] ועי״ש בפמ״ג שמצדד עוד דאף דאין לוקין על לאו זה דאין בו מעשה מ״מ חייב מכות מרדות מדבריהם ופסול עבור זה לעדות מדרבנן. ובספק אם ראה ערוה צריך לחזור ולקרות דספיקא דאורייתא לחומרא לכן יחזור ויקרא מספק. ולענין אם צריך לחזור ולקרות עם ברכותיה י״ל דתליא בזה אם נאמר דהלכה כרבא בתמורה דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הוי ספק תורה בק״ש לכן יקרא עם ברכותיה משא״כ אם נאמר דמדרבנן חוזר וקורא י״ל ספיקא דרבנן לקולא. והפרש יש בין רואה ערותו לערות חבירו דברואה ערותו יש דיעות בסימן ע״ה דעוצם עיניו לא מהני ולא יצוייר החזרת פנים כי צריך להחזיר גם גופו (כהט״ז שם) ואלו בערות חבירו לכו״ע מהני החזרת פנים עם גופו. גם הפרש בין עיניו רואה ערוה או גילוי ערוה אף דתרוייהו מדאורייתא הם מ״מ יש חילוק ביניהם דבעיניו רואה לא מהני כיסוי המים כמו ערוה בעששית עיין בפנים בשו״ע ואלו לגילוי ערוה מהני כיסוי המים עיין בפנים בשו״ע.
ב. ודין לבו רואה ערוה שלו או של חבירו האיסור הוא רק מדרבנן.
ג. וכ״ז כשהוא לבוש כתונת דהערוה מכוסה אבל בגילוי ערוה אע״פ שלבו מכוסה ועיניו אינן רואות כגון שעוצמם או הוציא ראשו חוץ לחלון אפ״ה אסור לקרות ולעסוק בתורה ודלא כהב״ח ביו״ד סימן ר׳ דסובר דגילוי ערוה ליכא איסור כלל רק משום שלבו רואה ערוה עי״ש ז״א רק גילוי ערוה הוא איסור מן התורה כמש״כ הרשב״א (ברכות כ״ד) מדכתי׳ ולא יראה בך ערות דבר ולא כתי׳ לא תראה אלא לא יראה לאחרים ולא מיבעי אם אחר עומד לנגדו דאסור מה״ת רק אפילו אין אחר עומד לנגדו אסור כמש״כ רש״י בחומש דולא יראה בך קאי על הקב״ה ואם קרא וערותו מגולה צריך לחזור ולקרות. ואיסור לבו רואה ערוה הוא רק מדרבנן לכן בלבו חוץ למים או ערוה בעששית ולבו רואה אותה מותר לקרות ק״ש ולעסוק בד״ת (משא״כ בעיניו רואה דהוא מן התורה אסור בכה״ג).
והפרש יש בין לבו רואה ערוה שלו או של חבירו דאלו לערותו מהני הפסקה בזרועותיו ומכש״כ באבנט ולשל חבירו לא מהני הפסקה דסוף סוף לבו רואה ערות חבירו וצריך דוקא כיסוי בבגד על לבו וכיסוי ביד על לבו לא מהני אף לערות חבירו דאין גוף מכסה גוף ואם הולך בכתונת לבד וא״כ האיסור הוא מטעם דלבו רואה הערוה וכגון שאינו הולך באזור בכה״ג יש תקנה בחיבוק זרועותיו או אף בידו מהני כגון שיכסה בכתונת על הלב ואם הכתונת דק מאוד ונראית הערוה משם דינו כדין המים המבואר בסימן זה ולעיניו לא מהני כמו ערוה בעששית. ע״כ תוכן דברי הפמ״ג בקצת ביאור:
היה ישן ערום וכו׳ – ר״ל אפילו אם הוציא ראשו חוץ לטליתו שלא יהיה עם ערותו תחת מכסה אחד מ״מ אסור דלבו רואה ערוה עד שיחוץ על לבו להפסיק ואז אפילו אינו מוציא ראשו חוץ להטלית שרי ע״י זה כן מוכח בברייתא ברכות כ״ג ע״ב עי״ש:
צריך לחוץ – עיין במ״ב וכתב הל״ח והא״ר דאם מכסה לבו בבגד בפני עצמו סגי אף אם אינו מדביקו על לבו:
משום דלבו – עיין במ״ב בדין כילה ואם הוציא ראשו ולבו חוץ לכילה אסור דהוי כאלו הוא כולו לחוץ. ואם הוא עומד ערום במגדל של עצים ומוציא ראשו לחוץ מסתפק הירושלמי אם דינו כבית ואוהל ואסור או דינו ככלי והוי כמו מלבוש והרבינו ירוחם פוסק בזה לקולא אך שלא יהא לבו רואה את הערוה וכנ״ל גבי כילה כ״ז מתבאר מדברי המגן אברהם ולפ״ז משמע בפשיטות דאם אחד עומד ערום בתוך כלי נחשב הכלי כמו מלבוש ומהני כשמסתכל בעיניו כלפי חוץ וכ״כ הדרישה ביו״ד סימן ר׳ והט״ז מחמיר בזה שם ותמה הפמ״ג עליו ומ״מ צריך להפסיק בין לבו לערוה דלא עדיף מכתונת:
(א) [סעיף א׳] היה ישן ערום בטליתו צריך לחוץ בטלית על לבו וכו׳ פי׳ דידבק הטלית על לבו כדי שיהא הפסק בין לבו לערוה אבל בל״ה אסור משום דנהי דלבו מכוסה בטלית שעל כל גופו הרי לבו רואה את הערוה ומכוון כנגדם לכן צריך שיכסה לבו או יהא חוצץ בטלית מתחת לבו כדי שיהא הפסק בין לב לערוה. מאמ״ר אות א׳:
(ב) שם צריך לחוץ בטלית על לבו וכו׳ ואם מכסה את לבו בבגד בפני עצמו סגי אף שאין מדביק על לבו. ל״ח פ׳ מי שמתו אות קי״ד. א״ר או׳ א׳:
(ג) העומד בבית ערום והוציא ראשו חץ לחלון שלא יראה ערותו אעפ״י שכיסה לבו בבגד הרי זה לא יקרא כיון שערותו מגולה ונראית בבית אבל הישן ערום בכילה שאינו גבוה י״ט והוציא ראשו חוצה לה וגם כיסה בבגד על לבו אעפ״י שערותו מגולה בכילה ה״ז כמכוסה בטלית שכיון שאין הכילה גבוה י״ט שם כסוי עליה ואינו דומה לבית שהוא חלוק רשות לעצמו וכיון שהערוה נראית בתוכו אסור. מ״א ריש הסי׳ וסק״ח. ר״ז אות ב׳ בן א״ח פ׳ בא אות א׳ פת״ע אות א׳. ואם מוציא גם לבו חוץ לחלון א״כ הרי ראשו ורובו בחוץ והוי כאלו הוא כולו בחוץ. וה״ה אם צואה בבית והוציא ראשו חוץ לחלון אסור לקרות דשדינן ראשו בתר רובו ואם הכניס ראשו לחדר שיש שם צואה אסור ג״כ לקרות דעכ״פ הצואה נגדו. מ״א שם. וכן הסכים הברכ״י או׳ ב׳ ודלא כי״א בהגה״ט שכתב דיש לגמגם בדין זה יעו״ש, שע״ת אות א׳:
(ד) אם חבירו ערום אצלו בבית והוא לבוש והיציא ראשו מן החלון נראה דיכול לקרות ולברך לפי דעת מרן ז״ל לקמן סי׳ ע״ה דין ו׳, ברכ״י אות ג׳. ועיין בדברינו לשם בס״ד:
(ה) שם משום דלבו רואה את הערוה אסור. ואין חילוק בין לימוד וסתם ברכה לק״ש אלא בכל אמרו לבו רואה את הערוה אסור ואע״ג דאשכחן מאן דסבר איזה קילא מיהו אינן בדידן ק״ל דלבו רואה את הערוה אסור ונקטינן דאין חילוק בין ק״ש לשאר דברי קדושה. מחב״ר אות א׳ וכתב דכן משמע מהפוסקים ומדברי מרן ז״ל לקמן סעי׳ ד׳ יעו״ש. והביאו זכ״ל ח״א אות ק׳. שע״ת שם. וכ״פ בן א״ח שם. ועיין עוד לקמן או׳ ז׳:
(ו) שם הגהה. וה״ה אם לבו רואה ערות חבירו אסור. כ״כ הטור וב״י. וכתב הב״ח כגון ששנים עומדים במים ולב האחד אינו רואה ערות עצמו לפי שהוא מכוסה בבגד אלא שרואה ערות חבירו שאינו מכוסה נמי אסור לקרות ואע״ג דעיניו חוץ למים ומסתכל בחוץ ואינן רואין את הערוה עכ״ד. והביאו א״ר אות ב׳ והמ״א סק״א פי׳ כגון שאין הפסק בין לבו לערות חבירו וכתב הפרמ״ג בא״א אות א׳ דכוונת דבריו בישנים בטלית אחד רחוקים ואין נוגעים ולבו רואה ערות חבירו וערותו מכוסה בבגד וראשו חוץ לחלוק (ר״ל חוץ לטלית) עכ״ד. וסיבה זה דאזלי לשיטתם בסי׳ ע״ה סעי׳ ו׳ במ״א סק״ט אבל להמחבר שם דעוצם די א״צ לציורים והרב מדשתיק שם אודויי אודי ליה. פרמ״ג שם. ועיין בדברינו לשם בס״ד שכתבנו דיש להחמיר כדעת האחרונים יעו״ש:
(ז) שם הגהה. וה״ה אם לבו רואה ערות חבירו אסור. וכן ערות עכו״ם או ערות קטן הראוי לביאה אסור ובכולהו הוי טעמא משום לא יראה בך וכו׳ לבוש. סו״ב במק״ח אות א׳. ומ״ש הלבוש בלבו רואה את הערוה אסור משום לא יראה בך וכו׳ נראה שהוא אסמכתא כמ״ש לקמן. אח״כ ראיתי שכ״כ פרמ״ג בא״א אות ט׳:
ז) ודע כי הדין נחלק לחמשה. א׳ עינו רואה ערותו. ב׳ לבו רואה ערותו, ג׳ בגלוי ערוה אעפ״י שאין עיניו ולבו רואה. ד׳ עיניו רואה ערות חבירו. ה׳ לבו רואה ערות חבירו. והנה עיניו רואה ערותו או ערות חבירו או של עכו״ם מן התורה אסור מקרא ולא יראה בך ערות דבר וכנראה מברכות כ״ה ע״ב ושבת ק״ן ע״א ודרשא גמורא היא וכ״נ מסתימת כל הפוסקים. באופן כי לאו מן התורה הוא ברואה ערוה וקורא ק״ש או עוסק בד״ת ודבר קדושה אבל הרהור מותר כדמוכח בשבת ק״ן וברש״י שם אלא שומע כעונה אסור בערוה דהוה כדיבור. ומיהו עשה דהיה מחניך קדוש לא קאי אערוה כ״א אצואה משו״ה בערוה די בהחזרת פניו כבסי׳ ע״ה סעי׳ ו׳. ובצואה יש מחלוקת הרשב״א והרא״ש אי לא יראה קאי נמי אצואה או רק אערוה. ולבו רואה ערותו או ערות חבירו הוא מדרבנן. וערותו מגילה אעפ״י שלבו מכוסה ועיניו אין רואות שמעצים עיניו יש פלוגתא בזה אם הוא דאורייתא או דרבנן והפרש יש דכל שהוא אסור מן התורה בספק חוזר וקורא ואם הוא דרבנן אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא דאם נאמר הלכה כרבא בתמורה דף ד׳ ע״ב דאי עביד לא מהני הוי ספק תורה בק״ש כבסי׳ ע״ז עם ברכותיה כמ״ש כ״ז במש״ז אות א׳ יע״וש. ועיין מש״ל סי׳ ס״ז אות א׳ וסי׳ ע״ג אות ח׳:
(הקדמה) מן התורה אסור לברך כשעיניו רואות ערווה: בין ערוַת איש, בין ערוַת אישה ובין ערוַת עצמו, שנאמר ״וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר״ (דברים כ״ג, טו). והוסיפו חכמים גדר נוסף, שלא רק ראיית העיניים מפריעה לברכה, אלא גם ״ראיית הלב״, ומכאן שבזמן שמברך יש צורך בחציצה בין החזה של האדם לערוותו. במציאות שלנו דין זה יכול להתקיים, למשל, באדם הלבוש חלוק בלי תחתונים. ונראה שטעם גזירה זו הוא לחצוץ בין החלק העליון של האדם, המייצג את הרוחניות, לבין הערווה, המייצגת את היצר. החציצה הזאת מלמדת אותנו שהחלק העליון שלנו צריך לרכוב על היצר ולהנהיג אותו, ולא להיות מונהג על ידו.
(א) אסור – דין זה נאמר לא רק לגבי קריאת שמע, אלא לכל הברכות. לכן מי שלבוש בחלוק בלבד, או ערום המכוסה רק בסדין, אינו יכול לברך שום ברכה עד שיחצוץ או שיכסה את חזהו בבגד. בניגוד לאיסור ״ולא יראה בך ערות דבר״, שתלוי בראיית העיניים, דין ״לבו רואה את הערווה״ אינו תלוי אפוא בראייה, ובמקרים כאלו הוא חמור יותר. וכאמור, נראה שאיסורו מדרבנן1.
(ב) ערות חבירו אסור – קצת קשה לצייר מציאות שבה הברכה תיאסר משום שלבו רואה את ערוַת חברו, על אף שעיניו אינן רואות זאת. הב״ח הדגים זאת במקרה של שני גברים הנמצאים במים (בדומה למקרה בסעיף הבא), ובעוד הקורא קריאת שמע לבוש בבגד-ים, חברו ערום. כך עיניו אינן רואות את הערווה, משום שהמים חוצצים, אבל חזהו מצוי אל מול ערוַת חבירו2. ואולי אפשר עוד להסביר שמדובר כאן כשהוא ללא חולצה ולפניו אדם ערום, אלא שעיניו עצומות3. ונראה שהמחבר לא פסק להלכה כלל את דין ״ליבו רואה ערוַת חבירו״4.
1. כך כתב הביאור הלכה בהקדמה לסימן זה, אות ב.
2. מ״ב (ס״ק ו) הביא מקרה זה בשם הב״ח. ובשם הפמ״ג הביא מקרה דומה, שבו הם אינם עומדים במים אלא מתכסים בשמיכה אחת.
3. היתר עצימת העיניים מפורש בסוף הסימן הבא. וכן מותר בחושך, כמפורש שם.
4. משום שהטור הביאם, והמחבר השמיטם. ונראה שהואיל והב״י כתב (בסוף הסימן הבא) שאם עיניו סגורות אין איסור לומר פסוק בפני ערוַת חבירו, כל שכן שלא שייך דין ״לבו רואה את ערוַת חבירו״.
היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצינה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא אע״ג דלבו רואה את הערוה קאמר ת״ק דשרי וי״א על לבו דקסברי לבו רואה את הערוה אסור ופסק רש״י כת״ק דלבו רואה את הערוה מותר ור״י פסק כיש אומרים שאוסרים וכן פסק רב אלפס ורבינו חננאל.
(א) היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו וכו׳ פלוגתא דת״ק וי״א בס״פ מי שמתו (ברכות כד:) וכתבו התוספות והרא״ש שה״ר שמעיה כתב בשם רש״י דהלכה כת״ק ומיהו בסמוך משמע דאסור וכ״פ הרי״ף והרמב״ם דאסור וכ״כ הרשב״א בשם הראב״ד ואע״פ שתמה עליו בסוף דבריו כתב כבר הורה זקן וראוי לחוש לדבריו עכ״ל וכיון שהרי״ף והרמב״ם ור״ח והתו׳ והראב״ד והרא״ש מסכימים לאסור כי״א פשיטא דהכי נקטינן וכתב הרא״ש וכן היה נוהג ר״ת כשהיה רוחץ בחמין צלולין והיה רוצה לשתות מכסה בבגד ממטה ללבו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה וכתב בת״ה סי׳ י׳ בשם א״ז דדוקא בבגד אבל בידים לא הוי כיסוי:
(א) האם מותר להרהר בדברי תורה כנגד ערוה. מדברי רש״י בשבת קנ. ד״ה ההיא כדרב, מבואר דס״ל דמותר, וכן נראה מהגמרא שם, ומאידך מדברי ראבי״ה בסי׳ פב, מבואר דס״ל דאסור.
מותר לקרוא קריאת שמע כנגד שיער הערוה שיוצא דרך נקב בבגד. הכי אמרינן בברכות כד., וכדפירש רש״י שם ד״ה שער, וכ״כ ריא״ז בברכות ג,ג,ב.
האם מותר לקרוא ק״ש כשלבו רואה את הערוה. הטור והב״י בסעיף א-ב ד״ה היה, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דממנהג ר״ת שהביא הב״י מבואר דר״ת סובר דאסור, ובה״ג בהל׳ ברכות בעמוד מג, כתב ב׳ פעמים, דאסור, וכן האשכול בהל׳ ק״ש ד״ה והלכתא (ט.), כתב דאסור, וכ״כ ראב״ן בסי׳ קסא, וכ״כ סמ״ג בעשה יח, וכ״כ ריא״ז בברכות ג,ג,ד, וכ״כ רבי אברהם מן ההר בסוכה יא. ד״ה לשון, וכ״כ המאירי בברכות כד: ד״ה כבר ביארנו, וכן הביא הב״י בסי׳ צא,ב, מהגהות מימון בשם סמ״ק, ע״כ, וכן פסק ראבי״ה בסי׳ פב, וכתב דכן כתבו הגאונים, ומאידך הביא דבתשובת הבבליים פסקו דמותר, ע״כ והיראים בסי׳ שצא, כתב דגבי ק״ש מותר.
לסוברים דלבו רואה את הערוה אסור, היינו אף לגבי שאר ברכות. כן מבואר מדברי הב״י בסעיף א-ב ד״ה היה, ממנהגו של ר״ת, וכן הב״י בסי׳ צא,ב, הביא מהגהות מימון בשם סמ״ק דאסור.
אם הוציא ראשו חוץ לטליתו וטליתו מכסה את כל גופו האם מהני לסוברים דלבו רואה את הערוה אסור. תוס׳ בסוכה י: ד״ה מוציא, ותוס׳ הרא״ש שם ד״ה מוציא, והרא״ה שם ד״ה ואמר שמואל, והריטב״א שם ד״ה מיתיבי, ורבי אברהם מן ההר בסוכה י: ד״ה דגבוהה, כתבו דלא מהני כיון דאכתי לבו רואה את הערוה, ומאידך המאירי בברכות כד: ד״ה כבר ביארנו, כתב דאם לא הוציא את ראשו מהטלית אסור מחמת דלבו רואה את הערוה, ואם הוציא סגי בהכי לקריאת שמע אבל לתפילה לא מהני עד שלבו לא יראה את הערוה, ע״כ.
אם ליבו מחוץ למים וגופו בתוך המים האם חשיב שאין ליבו ועיניו רואים את הערוה אף אם המים צלולים. הב״י בסעיף א-ב ד״ה ומ״ש רבינו ואין, הביא מהרשב״א והראב״ד ורבינו יונה דלגבי יושב במים חיישינן לליבו רואה את הערוה כיון דליבו בתוך המים, ע״כ, ומבואר מזה דאם ליבו היה מחוץ למים לא חשיב רואה את הערוה, וכן דקדק מזה הדרכ״מ, אמנם מדברי ראבי״ה בסי׳ פב, שכתב גבי יושב ורוחץ בגיגית דלא מהני אם יוציא ראשו מחוץ לבד שמכסה את הגיגית ואין לו תקנה אלא שיחוץ בליבו, ע״כ, ומדלא כתב בפשיטות שיוציא רק את ליבו מהמים וסגי בהכי, מבואר דס״ל דלא מהני כיון דהמים צלולים.
מה הטעם במה שכתבו הראשונים דכיון דעיניו מחוץ למים לא חיישינן לעיניו רואות את הערוה. הב״י בסעיף א-ב ד״ה ומ״ש רבינו ואין, הביא כן מהרשב״א והראב״ד ורבינו יונה, וכתב דכוונתם דכיון דאינו מסתכל על הערוה מותר, אמנם עי׳ במה שאכתוב בזה בסי׳ עה,ו.
האם מועיל חציצה על בגדיו גבי לבו רואה את הערוה, או שצריך חציצה מתחת בגדיו. הב״י בסי׳ צא,ב, הביא מתוס׳ והרא״ש בשם מחזור ויטרי דהא דבעינן בגמרא לאזור אזור בשעת התפילה היינו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה, ע״כ, וסתם איזור הוא על בגדיו, וא״כ משמע דס״ל דמהני, ויש להעיר דהיראים בסי׳ שצב אות ג, כתב דלא מהני הפסקת חגור שהוא למעלה מבגדיו אלא צריך שהחציצה תיהיה מתחת לבגדיו.
החוצץ על בגדיו בדבר שלא מהני לחצוץ בו כגון בידיו האם נימא דמהני מחמת הבגד שמתחת לידיו. המשנ״ב בסעיף א בס״ק א, וכן בס״ק יד, כתב דאם מדביק בידיו את הכתונת במקום הלב או למטה מלבו כדי שיהא הפסק מהני לכו״ע, ע״כ, והיינו מחמת דאע״ג שהביא שם בס״ק יד, שיש הסוברים דגופו לא מהני לחצוץ מ״מ הכא לא גופו הוא החוצץ אלא הבגד שמתחת לידיו, ויש להעיר דהיראים בסי׳ שצב אות ג, כתב דלא מהני הפסקת חגור שהוא למעלה מבגדיו אלא צריך שהחציצה תיהיה מתחת לבגדיו, ע״כ, ומבואר דלא ס״ל ליראים כסברת המשנ״ב דאם חוצץ מעל בגדיו נימא דיהני מחמת הבגד שסמוך לגופו, ונראה דטעם היראים דלא מהני מחמת דהבגד החוצץ מגיע עד לבו וערותו והוי כמקשר ביניהם ולכן לא חשיב חציצה להבדיל ביניהם.
היה במים עכורים האם מותר לו לקרוא או לברך. הטוש״ע והב״י בסעיף א-ב, הביאו מהגמרא דמותר, ויש להעיר דהאשכול בהל׳ ק״ש ד״ה ואסור (י.), כתב דהתירו לו רק מפני חשש שיעבור זמן ק״ש, ע״כ, ולפי זה כשאין חשש וכן כשמברך על שתייתו אסור לפי דעת האשכול, אמנם מסתימת שאר הראשונים לא משמע הכי, וראבי״ה בסי׳ פב, כתב דאף גבי ברכה על הטבילה מהני מים עכורים.
נשים יכולות להתפלל ולברך כשהם לבושות חלוק אע״פ שאין דבר החוצץ בין ליבן לערוה אבל בלא חלוק לא. כן הביאו הב״י והשו״ע והרמ״א בסעיף ד, ויש להעיר דכן מבואר מדברי ראב״ן בסי׳ שכח.
מה הטעם דעקבו או שאר איבריו הנוגעים בערוה אסור לקרוא. הטור בסעיף ה, הביא מהראב״ד דהטעם דכיון דנוגעים באברו מתחמם ומטריד, ומאידך התוס׳ שהביא הב״י כתבו דהטעם גזירה עקבו שמא יגע בידו, ע״כ, ונפקא מינה אם עקב או שאר האיברים של אדם אחר נוגע באברו, דלראב״ד כל שכן דמיטריד ואסור, אבל לתוס׳ אפשר דמותר, והב״י בסוף סי׳ עג, הביא מחלוקת בישן עם קטן האם מותר לקרוא אף כשערות הקטן נוגעת בערותו, ע״כ, ולפי טעם הראב״ד אפילו אם עקיבו או שאר אבריו של הקטן נוגעים בערוותו אסור.
(א) ונראה לדקדק דאם לבו חוץ למים דהוי שרי:
(א) ור״י פסק כי״א שאוסרים כתב הרא״ש וכן היה נוהג ר״ת כשהיה רוחץ בחמין צלולין והיה רוצה לשתות מכסה בבגד ממטה ללבו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה ע״כ. ונראה דר״ל שלקח בגד בידו האחת למטה במים וכיסה באותו בגד ללבו דהיינו על הלב ממש וביאר לך בתיבת למטה דדוקא כיון שגם לבו היה למטה במים ונמצא שלבו וערותו ברשות א׳ היה ורואין זה את זה הוא דבעי כיסוי אבל אם היה הלב למעלה מהמים היה שרי לקרות בלא כיסוי וכמ״ש רמ״א בש״ע אבל אין פי׳ שכיסה עצמו בבגד ממטה להלב ממש דא״כ למטה מלבו מיבעי ליה. ועוד נ״ל דמוכח מת״ה שכתב בסי׳ י׳ בשם א״ז על הך מעשה דר״ת דדוקא בבגד מהני כיסוי אבל בידים לא מהני כיסוי ור׳ יונה בשם רבני צרפת כתב שאם האדם מחבק גופו בזרועותיו דיינינן ליה כהפסקה מבגד ומותר וכדי שלא יהיה חולק על מ״ש ת״ה בשם א״ז צ״ל דהא שאם מתכסה לבו בידיו כדי שלא יהא לבו רואה הערוה דלא חשיב כיסוי היינו משום דלב ויד חד גופא נינהו ואין הגוף יכול לכסות את עצמו אבל כשהוא מניח ידו למטה מלבו דלאו בתורת כיסוי נחית ליה שהרי אין הלב מכוסה אלא כוונתו להפסיק בידו בין הלב והערוה לענין זה יד כמו בגד הוה הפסק ושרי (וכן כתב ב״י) וא״כ האי ממטה ללבו שכתב ר״ת ע״כ לאו למטה מלבו ממש הוא דא״כ לא היה כותב עליו ובת״ה דבידי׳ לא מהני ועיין בת״ה שהביא לשון ר״ת וכתב מכסה בבגד כנגד לבו במקום למטה. וזה סיוע לדברי ודו״ק ובש״ע לא משמע כן ודו״ק:
(א) היה ישן בטליתו וכו׳ ברייתא בפרק מי שמתו (ברכות כ״ד) ומ״ש הלכך היה רוחץ במים צלולין כו׳ שם אוקימתא דגמרא (דף כ״ה) גרסינן בס״פ מי שמתו (ברכות כ״ה) ת״ר מים צלולין ישב בהן עד צוארו וקורא וי״א עוכרן ברגלו ות״ק והרי לבו רואה את הערוה קסבר לבו רואה את הערוה מותר. ונראה דמשום הכי תני ישב בהן עד צוארו וקורא לאורויי דאע״פ דלבו עם הערוה יחד תוך המים ולבו רואה את הערוה מותר ואהא פליגי י״א ומצריכי לעכרן ברגליו אבל אם אינו יושב במים עד צוארו ולבו למעלה מן המים הרי אין לבו רואה את הערוה שבתוך המים ומותר לקרות וא״צ לעכרן ברגליו אפי׳ לי״א וכ״כ הרשב״א וז״ל והלא לבו רואה את הערוה כלומר שהוא עם הערוה בתוך המים אבל לעיניו שהם חוץ למים ומסתכל בחוץ ואינו רואה את הערוה אין לחוש ומביאו ב״י א״כ כ״ש שאין לחוש כשלבו חוץ למים והערוה תוך המים והכי נקטינן וכן פסק בהגהת ש״ע:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדשערי תשובהיד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ב) הָרוֹחֵץ עָרֹם בְּמַיִם צְלוּלִים, וְרוֹצֶה לִשְׁתּוֹת, יְכַסֶה בְּבֶגֶד מִמַּטָּה לְלִבּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא לִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה כְּשֶׁיְּבָרֵךְ. וְדַוְקָא בְּבֶגֶד, אֲבָל בְּיָדַיִם לֹא הָוֵי כִּסוּי. {הַגָּה: וְה״ה אִם מְכַסֶּה רֹאשׁוֹ בְּיָדָיו, לֹא מִקְרֵי כִּסּוּי הָרֹאשׁ וְעַיֵּן לְקַמָּן סי׳ צ״א (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ).} וְאִם הָיוּ הַמַּיִם עֲכוּרִים, שֶׁאֵין אֵיבָרָיו נִרְאִין בָּהֶם, מֻתָּר לִקְרוֹת וְהוּא בְּתוֹכָן, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא רֵיחָן רַע. {וְאִם אֵין לִבּוֹ בְּתוֹךְ הַמַּיִם רַק לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם, אַף בִּצְלוּלִים שָׁרֵי (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדשערי תשובהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(ב) הרא״ש בשם ר״ת מהא דברכו׳ כ״ב וכ״ה וכיש אומרי׳
(ג) תרומת הדשן סי׳ י׳ בשם א״ז
(ד) שם בגמ׳ כ״ה
(ה) שם במשנה
(א) כדי שלא יהא לבו וכו׳ – פי׳ דהמים אע״פ שהם צלולים עכ״פ מהני לענין שלא יהא אסור מחמת גילוי ערוה אלא שעדיין יש איסור משום לבו רואה את הערוה כיון שהלב עם הערוה במים ע״כ צריך דוקא כיסוי בגד על לבו ובי״ד סי׳ ר׳ הארכתי בזה בס״ד.
(ב) לא מקרי כיסוי הראש – נר׳ דהיינו דוקא לענין שיברך או יוציא מפיו שאר דברי קדוש׳ אבל לענין שלא ישב או ילך בגילוי הראש באקראי קצת די בכיסוי ביד וכמ״ש ס״ח.
(ב) יכסה בבגד ממטה ללבו. אבל ראשו כיון שהוא למעלה מן המים שרי כמ״ש בהג״ה:
(ג) בידים לא. ואף על גב דאמרינן בשבת דף ק״כ אם שם כתב על בשרו ורוצה לעמוד ערום מכסהו בידו, שאני התם דהיד מין אחד ושם מין אחר משא״כ יד וגוף כולהו חד מינא הוא ומין במינו אינו חוצץ (ת״ה) ועוד דבגמ׳ נמי גזרינן דילמא מישתלי ושקיל לידיה:
(ד) עכורין. ואם הם צלולין עוכרן ברגליו (תר״י) ודוקא במעין שייך זה אבל לא בכלי שאין בו עפר וטיט:
(ה) למעלה מן המים. כיון שעיניו חוץ למים ואינו מסתכל בערוה (ב״י רשב״א עס״ס ע״ה):
(ג) ואם אין לבו בתוך וכו׳. וטעמא כתב עולת תמיד דהקילו בלב יותר מראיית עינים דאף שלב רואה ערוה שבמים צלולים כיון שהוא למעלה מן המים מותר, עד כאן. ולשון הב״ח צריך עיון לכאורה שכתב זה לשונו כיון שלבו למעלה מן המים הרי אין לבו רואה ערוה שבתוך המים, עד כאן. וצריך עיון הא במים צלולים רואה ערוה שבתוך המים ואולי אף שמים צלולים ורואה מיקרי אינו רואה לגבי לב כיון שלבו למעלה מן המים:
(ג) הערוה – פי׳ דהמים אע״פ שהם צלולים עכ״פ מהני לענין שלא יהא אסור מחמת גילוי ערוה. אלא שעדיין יש איסור משום לבו רואה את הערוה כיון שהלב עם ערוה במים ע״כ צריך דוקא כיסוי בגד על לבו. אבל ראשו כיון שרואה למעלה מן המים שרי כמ״ש המג״א:
(ד) כיסוי – דוקא בידים דידיה אבל אם אחרים מכסים לבו בידיהם שרי. פר״ח:
(ה) בידיו – ע״ל סי׳ ב׳ ס״ק ו׳ מש״ש:
(ו) עכורין – ואם הם צלולין עוכרן ברגליו ודוקא במעין שייך זה אבל לא בכלי שאין בו עפר וטיט. מ״א:
(ז) שרי – כיון שעיניו חוץ למים ואינו מסתכל בערוה. רשב״א מ״א משמע דאם מסתכל בערוה אסור. לפ״ז צ״ל דהחמירו יותר בראיית עינים מבראיית הלב דבעינים אפי׳ הם למעלה מן המים אם מסתכל בערוה אסור לקרות אבל בלב אם הוא למעלה מן המים אע״פ שהמים צלולים והלב רואה את הערוה כיון שהוא למעלה מן המים והמים מפסיקין מותר לקרות. ע״ת:
(ג) ס״ב ודוקא כו׳ – מהנ״ל וכן שם בגמ׳ וי״א על לבו מ׳ דוקא בבגד אבל בידים לא וז״ש וה״ה כו׳ ונלמד מזה ועמ״א:
(ד) ואם אין כו׳ – דמ״ש שם ישב עד צוארו דל״ל עד צוארו אלא משום וי״א שבכה״ג דוקא עוכרן ברגלו וזהו דפריך שם והרי עקבו כו׳ ור״ל הא בלא״ה אסור לי״א משום עקבו והא דפריך שם על מתני׳ וא״ל תכסה כו׳ והרי כו׳ אחר דמשני כותיקין פריך דע״כ גם מתפלל שם דטעמא דותיקין הוא כדי שיסמוך ובתפלה קאמר שם א׳ עד שיכסה את לבו:
(ה) ש״ע סעיף ב׳ ממטה ללבו. ממטה ללבו לא שייך כיסוי דלשון כיסוי לא יפול אלא כשמכסה לבו שלא יראה או שמכסה ערותו שלא תהא נראה ללב אבל ממטה ללבו משמע בין הלב ובין הערוה ובהא לא שייך כיסוי אלא הפסקה כמבואר בש״ע סעיף ג׳ ומה״ט התם מהני אפילו בזרועותיו או בידיו כיון דהוא בתורת הפסקה והכא דוקא בגד בעינן וידיו לא מהני כיון שהוא בתורת כיסוי דמיירי שמכסה לבו וכמו שחילקו הט״ז סק״ג ומג״א סק״ו: ותיבת מלמטה הכתוב כאן קמ״ל דמיירי שלבו גם כן תוך המים כדברי רמ״א בהגה״ה שם וכלומר שיכסה בבגד ללבו אשר הוא ג״כ למטה תוך המים ומש״ה ציין המג״א סק״ב יכסה בבגדו ללבו ודילג תיבת ממטה כדי להורות על ביאור דברי הש״ע. ובדפוסי׳ חדשים הוסיפו במג״א תיבת למטה והמוסיף גורע ולא ירדו לכוונת המג״א:
(ו) מ״א סק״ב וראשו ר״ל דאין קפידא במה שעיניו יכולים לראות הערוה כיון שהוא למעלה מן המים ואינו מסתכל בערוה כמ״ש המג״א סק״ה:
(ז) מ״א סק״ג ושקיל. ומה שמותר בסעיף ג׳ בזרועותיו עמדו האחרונים ואין להאריך:
(ג) כיסוי עבה״ט מ״ש בשם פר״ח ומבואר בב״י וש״ע סי׳ צ״א סעי ד׳ בבר״י האריך להביא מזבחים דף ק״ד וק״י ס״ג:
(ד) שרי עבה״ט ועיין פר״ח שחולק בזה וסובר שבמים צלולין ולבו רואה אסור ובבר״י כתב ליישב וסיים כפסק מור״ם ודעימיה והכי נקטינן:
(ז) יכסה בבגד וכו׳ – פי׳ דהמים אע״פ שהם צלולים מ״מ מהני כיסויין לענין שלא יהא אסור מחמת גילוי ערוה ובתנאי שיוציא ראשו חוץ למים ולא יסתכל בערוה כיון דהמים צלולים ונראית בהם ערותו אלא שעדיין יש איסור משום לבו רואה את הערוה כיון שהלב עם הערוה במים ע״כ צריך לכסות בבגד ממטה ללבו כדי שיהיה הפסק בין לבו לערוה וה״ה אם חוצץ בבגד על לבו ג״כ מהני וכנ״ל בס״א:
(ח) כשיברך – וה״ה שיכסה ראשו שלא יברך בגילוי הראש:
(ט) אבל בידים וכו׳ – בין אם מכסה על לבו או בין לבו לערוה אם לא שמחבק בזרועותיו כדלקמן והטעם דאין גוף מכסה גוף ודוקא בידים דידיה אבל אם אחרים מכסים לבו בידיהם שרי:
(י) לא מקרי וכו׳ – ר״ל לענין שיהא מותר לברך או להוציא מפיו שאר דברי קדושה ועיין לעיל בסימן ב׳ ולקמן סי׳ צ״א במ״ב:
(יא) עכורים – ואם הם צלולין עוכרן ברגליו ודוקא בקרקע שייך זה אבל לא בכלי שאין בו עפר וטיט כ״כ המ״א אבל באור זרוע סימן קכ״ח כתב דאפילו ברוחץ א״ע בגיגית שייך זה:
(יב) ריחן רע – עיין לקמן סימן פ״ו ובמשנה ברורה שם:
(יג) רק למעלה וכו׳ – דהמים מקרי הפסק בין לבו לערוה. ויזהר ג״כ שעיניו יהיו חוץ למים ולא יסתכל בערוה וכנ״ל דלא עדיף מערוה בעששית המבואר בסימן ע״ה ס״ה דאסור:
ואם היו המים עכורים שאין אבריו וכו׳ – ועדיף זה יותר משאם היה לבוש חלוק בלי מכנסים אף דשם ג״כ אין אבריו נראין בהם מלמעלה משום דהם דבוקים לגופו ודמו כארעא סמיכתא כדאיתא בגמ׳ ומקרי עי״ז שאין לבו רואה לערוה ועיין בסימן צ״א מ״א סק״ב:
(ח) [סעיף ב׳] הרוחץ ערום במים צלולים ורוצה לשתות יכסה בבגד למטה ללבו וכו׳ וכן צריך לכסות ראשו משום שאסור להוציא הזכרה מפיו בראש מגילה כמ״ש לקמן סי׳ צ״א סעי׳ ג׳ וכ״כ ח״א כלל ד׳ אות ט״ו:
(ט) שם יכסה בבגד למטה ללבו וכו׳ פי׳ דהמים אעפ״י שהם צלולים עכ״פ מהני לענין שלא יהא אסור מחמת גילוי ערוה אלא שעדיין יש אסור משום שלבו רואה את הערוה כיון שהלב עם הערוה במים על כן צריך דוקא כיסוי בגד על לבם. ט״ז סק״א. אבל ראשו כיון שהוא למעלה מן המים שרי כמ״ש בהגהה. מ״א סק״ב ור״ל אבל לעיניו רואות את הערוה לא חיישינן כיון שראשו למעלה מן המים כמ״ש בהגהה סוף הסעי׳ דאם לבו למעלה מן המים שרי, וכן פי׳ מחה״ש ועיין פרמ״ג א״א או׳ ב׳ ואו׳ ה׳ ובדברינו לקמן או׳ ט״ו:
(י) שם ודוקא בבגד אבל בידים לא הוי כיסוי. עיין הטעם לקמן אות ט״ז:
(יא) שם אבל בידים לא הוי כיסוי. היינו דוקא בידים דידיה אבל אם אחרים מכסים את לבו בידיהם מהני כמ״ש לקמן סי׳ צ״א סעי׳ ד׳ וכ״כ הפר״ח בזה הסי׳ אות ב׳ י״א בהגב״י. ברכ״י אות ה׳ פתה״ד או׳ ב׳ שת״ז אות ד׳.
(יב) שם הגהה. וה״ה אם מכסה ראשו בידיו לא מיקרי כיסוי הראש. נראה דהיינו דוקא לענין שיברך או יוציא מפיו שאר דברי קדושה אבל לענין שלא ישב או ילך בגילוי הראש באקראי קצת די בכיסוי ביד. ט״ז סק״ב. סו״ב אות א׳ ה״ב אות ג׳ ועיין מש״ל סי׳ ב׳ אות ט״ו ואות י״ז שיש מדקדקים שלא להלוך בגילוי הראש אפילו בבית המרחץ וע״כ כשהולך בבית המרחץ או בבית הטבילה יש לכסות ראשו בידיו כדי שלא ילך ד״א בגילוי הראש. ועיין בדברינו לסי׳ כ״א או׳ י״ג:
(יג) שם ואם היו המים עכורים וכו׳ ואם הם צלולין עוכרן ברגליו, מ״א סק״ד בשם תר״ו, וכן הוא בש״ע יו״ד סי׳ ר׳, ודוקא במעיין שייך זה אבל לא בכלי שאין בו עפר וטיט, מ״א שם, ר״ז אות ג׳:
(יד) שם הגהה, ואם אין לבו בתוך המים רק למעלה מן המים אף בצלולים שרי, וכ״פ הב״ח, והביאו שכנה״ג בהגב״י אות ד׳, ומ״ש הפר״ח אות ב׳ לדחות דין זה כתב עליו הברכ״י אות ו׳ דהדבר מבואר דאין ראיותיו מכריעות כ״כ דמה שתמה דכיון דאינון מיין צלילן ?סוי לבא והאריך בזה אפשר לומר כי האף אמנם עינא ולבא תרי סרסורי ודינא הוא דתרווייהו בל חזו דבר שבערוה מ״מ לב קיל טפי יעו״ש וסיים וז״ל ומאחר שדין זה מוכח מדברי גאוני עולם הראב״ד והרשב״א ורבינו יונה ורבנן בתראי מור״ם ומהריק״ש והב״ח ודעתייהו קבעוהו להלכה הכי נקטינן עכ״ל, וכ״כ העו״ת אות ד׳ דהחמירו יותר בראיית עינים מראיית הלב יעו״ש, והביאו א״ר אות ג׳ יעו״ש, וה״ה הפרמ״ג בא״א אות ה׳ דלבו רואה רק מדרבנן כל שהוא חוץ למים כהפסקה הוה משא״כ עיניו רואות ד״ת יעו״ש, ועיין בדברינו לעיל אות ז׳, וכ״נ דעת הער״ה אות ב׳. סו״ב במקח אות ב׳, ר״ז אות ג׳, ח״א כלל ד׳ אות ט׳, חס״ל אות ג׳, בן א״ח פ׳ בא או׳ ב׳ וכך עיקר:
(טו) שם בהגהה. אף בצלולים שרי, אבל עכ״פ יזהר שלא יסתכל בערוה בעיניו כשהמים צלולין. לבוש, עו״ת אות א׳ סו״ב שם, ח״א שם חס״ל שם, ועיין לקמן סי׳ ע״ה אות א׳:
(ג) כשיברך – כיוון שהמים אמנם מהווים חציצה מעיניו, אולם יש צורך גם בחציצה בין ליבו לערווה. מכאן אנו לומדים שמותר לברך כשלובשים רק בגד ים או מכנסיים קצרים (אולם לא להתפלל, מאחר שלתפילה יש דינים מיוחדים, כפי שנראה בהמשך). ואם תשאל איך ייתכן שנברך את השם בכיסוי כל כך מועט, התשובה היא שאנו בקשר עם ה׳ בכל העתים, הן בזמן שלבושים והן בזמנים אחרים, כגון אנשים העובדים בחוץ ובחום, וכן בזמן משחק וכדומה. ואם ההלכה הייתה דורשת להתלבש כדי לברך על כוס מים, אנשים היו שותים ללא ברכה; לכן ראו חז״ל בחכמתם שלא להחמיר יותר מדי.
(ד) לא הווי כיסוי – כלומר שהנחת הידיים על החזה אינה מספקת לחציצה בין הלב והערווה, מפני שהיד והחזה שייכים לאותו הגוף. אולם נראה בסעיף הבא שאם הוא אינו מסתפק בכיסוי הלב בידו, אלא ממש חוצץ בינו לחזה בשתי בזרועותיו – יכול לברך.
(ה) כיסוי הראש – כאן גם כיסוי בשתי זרועותיו אינו מועיל, משום שלכיסוי הראש אין די בחציצה, אלא יש צורך בכיסוי של ממש.
(ו) והוא בתוכן – כיוון שהמים העכורים יוצרים חציצה בין ליבו לבין הערווה.
(ז) ריחן רע – כי אז אסור לברך מפאת הריח הרע, כפי שיתבאר בסימן פ״ו.
(ח) אף בצלולים שרי – שאז ליבו וערוותו נחשבים כמצויים בשתי רשויות.
הילכך היה רוחץ במים צלולים אל יתכסה בהן ויקרא שלבו רואה את הערוה ואם הם עכורים ואין ריחן רע מותר וכן אם לבו רואה את ערות חבירו אסור.
(ב) ומה שכתב הילכך היה רוחץ במים צלולים אל יתכסה בהם וכו׳ שם אהא דתנן (כב:) ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים ויקרא פריך בגמרא (כה:) והרי לבו רואה את הערוה ומשני במים עכורים שנו דדמו כארעא סמיכתא:
(ג) ומה שכתב רבינו ואין ריחן רע פשוט הוא ולא היה צריך לכתבו אלא מפני ששנינו באותה משנה ולא יתכסה במים הרעים ולא במי משרה כתבו:
וכתב הרשב״א והלא לבו רואה את הערוה כלומר שהוא עם הערוה בתוך המים אבל לעיניו רואות את הערוה ליכא למיחש דכיון שעיניו חוץ למים ומסתכל בחוץ אינו רואה הערוה ואוקימנא בעכורין הראב״ד ז״ל עכ״ל וכן כתב ה״ר יונה ז״ל ומ״ש דלעיניו רואות את הערוה ליכא למיחש וכו׳ מבואר דהיינו לומר דכיון דאינו מסתכל בה אע״פ שהוא יכול לראותה מותר:
וכתב ה״ר יונה בשם רבני צרפת שאם האדם מחבק גופו בזרועותיו דיינינן ליה כהפסקה מבגד ומותר ואפילו לפי מה שכתבתי בסמוך בשם א״ז ות״ה שאם מכסה לבו בידיו כדי שלא יהא רואה את הערוה לא חשיב כיסוי אפשר דמודו בהא דשאני כיסוי ביד דכיון דלב ויד חד גופא אינון אין הגוף יכול לכסות את עצמו אבל לענין הפסק אפשר דמפסיק אע״ג דחד גופא אינון:
כתב בא״ח נראה שהנשים יכולות לברך ולהתפלל כשהן לבושות החלוק אע״פ שאינן מפסיקות למטה מן החזה לפי שערותן למטה מאד ואין לבן רואה את הערוה ולא בעינן טוחות בקרקע אלא כשהן ערומות כדי שתתכסה ערותן עכ״ל:
(ד) וכן אם לבו רואה את ערות חבירו אסור:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) שלבו רואה את הערוה. כתב הרשב״א כלומר שלבו עם הערוה בתוך המים אבל לעיניו רואות את הערוה ליכא למיחש אע״פ שיכול לראות מ״מ כיון שעיניו חוץ למים ומסתכל בחוץ אינו רואה הערוה ומזה דייק רמ״א בהגהות ש״ע דה״ה אם היה לבו למעלה מהמים דלא מחשב לבו רואה את הערוה:
(ג) ואין ריחן רע כו׳ כתב ב״י פשוט הוא ולא היה צריך לכותבו אלא מפני ששנינו באותו משנה ולא יתכסה במים הרעים ולא במי משרה כתבו ג״כ רבינו:
(ב) ומ״ש וכן אם לבו רואה את ערות חבירו נראה דר״ל כגון ששנים עומדים במים ולב האחד אינו רואה ערות עצמו לפי שהוא מכוסה בבגד אלא שרואה ערות חבירו שאינו מכוסה נמי אסור לקרות ואע״ג דעיניו חוץ למים ומסתכל בחוץ ואינן רואין את הערוה אלא שלבו רואה את ערות חבירו נמי אסור דסתם אמרו לבו רואה את הערוה אסור וכן הוא בדין דמ״ש ערות עצמו מערות חבירו וכמ״ש בסי׳ שאחר זה ערוה בעששית:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדשערי תשובהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ג) אִם הָאָדָם מְחַבֵּק גּוּפוֹ בִּזְרוֹעוֹתָיו, דַּיְנִין לֵיהּ כְּהַפְסָקָה.
באר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדשערי תשובהמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(ו) רבי יונה בשם רבני צרפת
(ג) דיינין ליה כהפסק׳ – פי׳ אם הוא עומד במים צלולים ולבו ג״כ תוך המים וצריך להפסיק בין לבו לערותו די בזה הפסק׳ ואפילו למאי דכתב בסימן צ״א דכיסוי ידו לא הוי כיסוי כיון דהוא חד גוף שאני הכא דלא בעינן אלא הפסק ראיית הלב לערוה ודאי סגי בזה שהרי אין רואה ודומה זה לאשה שאין שייך לבה רואה ערותה כיון שעכ״פ אין רואה אע״פ שאין שם הפסקה ד״א חוץ לגופה ה״נ בזה.
(ו) דיינין ליה כהפסק׳. דנהי דכיסוי לא מקרי הפסקה מיהו הוי [ב״י]:
(ד) דיינין וכו׳. בלחם חמודות כתב הטעם לפי שהוא מעשה שלא כדרכה שאין דרך לחבק עצמו כך מיקרי הפסק, מה שאין כן כיסוי בידו על לבו דהוא דבר רגיל ושכיח תמיד. כתב בית יוסף סימן ר״ו בשם הרא״ש פרק הרואה ירושלמי ר׳ ירמיהו בעי היה יושב בתוך מגדל של עצים מהו שיעשה כמו מלבוש ויוציא ראשו חוץ לחלוק ויברך מספקא ליה אם לבו רואה ערוה אסור ולמעלה פסקנו דאסור, עד כאן לשון הרא״ש. וכתב מגן אברהם פשיט דאישתמיט ליה ש״ס בסוכה דף י׳ דהיה ישן בכילה מוציא ראשו חוץ לכילה וקורא קריאת שמע, ואם היתה גבוה עשרה אסור דהוה ליה אהל כמו בית ושדי ראשו בתר רובו. ואם כן מיבעיא לירושלמי אם מגדל חשיב אהל או הוה ליה ככלי כחלוק וטלית, עד כאן. ואני עיינתי בירושלמי גופיה וראיתי דמיבעיא נמי ביושב בבית ערום מהו שיוציא ראשו חוץ לחלון, ואם כן על כרחך דלא מיבעיא ליה אם חשיב אהל. ובאמת תמיה גדולה לי על כל הגדולים שלא הרגישו דירושלמי סותר ברייתא מפורשת בסוכה שם דבבית לא יוציא ראשו וכו׳. והנראה לעניות דעתי בזה לחלק בין קריאת שמע לשאר ברכות וצריך עיון. ומה שהקשה מגן אברהם למה השמיטו הפוסקים ההיא דסוכה עיין בהרא״ש וצריך עיון, גם תוס׳ סוכה שם צריך עיון ואגודה פרק הרואה:
(ח) כהפסקה – פי׳ אם עומד במים צלולים ולבו ג״כ תוך המים וצריך להפסיק בין לבו לערותו די בזה להפסיק אע״ג דכיסוי ידו לא הוי כיסוי כיון דהוא חד גוף. מ״מ הפסקה מיהא הוי ב״י: ומהר״ם טיוולי חולק אי כיסוי דעדיף טפי מהפסק לא מהני משום דהלב ויד חד גופא הוא כ״ש הפסק דלא מהני מזה הטעם עצמו. וכתב הפר״ח דהכי נקטינן:
(ה) ס״ג אם האדם כו׳. יש מי כו׳ – עט״ז ומ״א:
(ח) ט״ז סק״ג בסי׳ צ״א מה שלא הקשה מסעיף זה עצמו עמדו המפרשים בזה ואין להאריך:
(ט) מ״א סק״ה שעיניו. הוקשה לו נהי (הגה״ה) דכבר כ׳ המ״א דברים אלו בסק״ב ואם רצה להוסיף ביאור היה מקום הביאור שם ואין שייכות דברים אלו לכאן ונראה שיש כאן חיסור לשון ובא לומר דרמ״א למד דין לבו למעלה מן המים מדין עיניו למעלה מן המים) דחשיבי המים כסוי הפסק לענין לבו רואה הערוה מ״מ הא עיניו יכולים לראות את הערוה דרך המים ואפי׳ עוצם עיניו אסור ע״ז תירץ כיון דהערוה מכוסה במים מותר כשאינו מסתכל בערוה כמ״ש המ״א ס״ס ע״ה וכן בסי׳ זה סק״ח וק״ק לי דכבר כתב עיין הגה״ה כי שייך לכאן עד מן המים המוזכר בסעיף ב׳ כמבואר בד״מ ע״ש:
(י) סק״ו הפסקה פרשתיו באות ה׳:
(ה) כהפסק. עבה״ט ועפר״ח מ״ש שיש לחוש דלמא משתלי כדאמרינן גבי שם כתוב על בשרו ובבר״י כתב ליישב ראייתו וכתב חילוק נכון דהתם כיון דבעי למעבד עובדא בנפשיה לפשוט ולטבול ועיל ושב איידי דטריד בעבידתי׳ חיישינן דמשתלי משא״כ בזה רוצה לקרות ק״ש ומחמת זה חובק ידיו לכסות או להפסיק ואינו עושה מעשה אחר כ״א הק״ש או הברכה שבשבילה הוא עושה כן אין חשש שישכח בין בברכה דהוי זמן מועט ובין בק״ש ע״ש:
(יד) כהפסקה – פי׳ אם עומד במים צלולים ולבו ג״כ תוך המים וצריך להפסיק בין לבו לערותו די בזה להפסיק אע״ג דכיסוי בעלמא בידיו מבואר בס״ב דלא מהני זה עדיף טפי והטעם כיון שאין דרכן של בני אדם לחבק עצמן כך והוא עושה כן מקרי הפסקה אף דהוא חד גוף וכן הסכימו האחרונים דלא כמהר״ם טיוולו ופר״ח שמחמירין בזה. וכשהוא הולך בחלוק בלא מכנסים והוא מדביק בידיו על חלוקו על הלב או מתחת לבו כדי להפסיק בין לבו לערוה גם לדידיהו שרי:
(טז) [סעיף ג׳] אם האדם מחבק גופו בזרועותיו וכו׳. ואעפ״י שאם מכסה לבו בידיו כדי שלא יהא רואה את הערוה לא חשיב כיסוי ביד דכיון דלב ויד חד גיפא אינון אין הגוף יכול לכסות את עצמו אבל לענין הפסק מפסיק אע״ג דחד גופא אינון, ב״י, עו״ת אות ה׳ מ״א סק״ו, סו״ב במק״ח אות ג׳, והטעם כתב בל״ח פ׳ מי שמיתו אות קי״ג דלכך מיקרי הפסקה לפי שהוא עושה מעשה שלא כדרכו שאין דרך האדם לחבק עצמו, כך משא״כ כיסוי בעלמא בידו על לבו הוא דבר רגיל ושכיח תמיד לפיכך אין כיסויו כסוי עכ״ל, והביאו א״ר אות ד׳ ברכ״י אות ז׳ מאמ״ר אות ב׳ מש״ז אות ג׳, ומ״ש הפר״ח אות ג׳ דלא ניחא ליה בהאי פיסקא דכי היכי דכתב הרב דלא מהני שמניח ידיו על ראשו או אם יהא חוצץ בהן כנגד לבו משום דהראש והלב והיד חד גוף אינון ואין הגוף יכול לכסות עצמו ה״נ איכא למימר דהגוף עצמו לא מצי למעבד חציצה לעצמו וכ״מ מההיא ברייתא וכג׳ וכתב והכי נקטינן יעו״ש עיין מ״ש עליו הברכ״י שם וכתב אחרי אשר זו הלכה העלה רבינו יונה בשם רבני צרפת ומרן העלה אותה על שלחנו לכן אני אומר דהעיקר כדברי הראשונים עכ״ל וכ״כ הכס״א אות ג׳ וכן הסכים המו״ק והביאו יפ״ל ז״ל באות ג׳ וכ״פ ר״ז אות ד׳ ח״א כלל ד׳ אות ט׳ בן א״ח פ׳ בא אות ב׳ והכי נקטינן:
(ט) כהפסקה – כפי שביארנו בסעיף הקודם, שימת היד אינה מהווה חציצה, אולם חיבוק בזרועותיו די להיחשב כחציצה לצורך זה.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדשערי תשובהמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(ד) יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהַנָּשִׁים יְכוֹלוֹת לְבָרֵךְ וּלְהִתְפַּלֵּל כְּשֶׁהֵן לְבוּשׁוֹת הֶחָלוּק, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם מַפְסִיקוֹת לְמַטָּה מֵהַלֵּב. {הַגָּה: וְאִם הֵן עֲרֻמּוֹת צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא עֶרְוָה שֶׁלָּהֶן טוּחוֹת בַּקַּרְקַע, אוֹ שֶׁיּוֹשֶׁבֶת עַל שְׁאָר דָּבָר, דְּאָז אֵין לִבָּן רוֹאֶה עֶרְוָה שֶׁלָּהֶן, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּאִישׁ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א״ח) וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר״ו ס״ג.}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטומקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(ז) בספר א״ח
(ד) אע״פ שאינן מפסיקין למטה כו׳ – הטעם דערותן למטה ואין הלב שלה יכול לראות׳ ומ״מ אם הם עומדות ערומו׳ יש בהן איסור אחר דהיינו איסור גילוי ערוה לא מצד הלב אלא מצד שנ׳ לא יראה בך ערות דבר וכעין שמצינו בסוטה שצריך לכסות לפניה ולאחריה מפני שכולה ערוה ופירש״י שבית הבושת שלה נראי׳ מלפניה ומלאחריה מ״ה צריכה שתהא יושבת וטוחות כמ״ש רמ״א ע״ז אלא שמה שסיים רמ״א דאז אין לבן רואה את ערוה הוא לאו דוקא לבן דלבן בלא״ה אינו רואה ערותן אלא על שלא תהא בגילוי ערוה לגמרי קאמר והוראה זו כתב מו״ח ז״ל עלי׳ דאין נכונה וכ״כ בי״ד אלא גם באשה בעינן הפסקה בין לב לערוה אפי׳ כשיש לה מלבוש וכ׳ שהש״ע עצמו סותר פסק שלו לקמן בסי׳ רע״ו דבעינן באשה יושבת דוקא כו׳ וגרם לו כל זה לפי שהבין לפי דיעה זו שאין באשה כלל גילוי ערוה אפילו עומדת וכיון שיש באמת איסור בעומדת נתבטלה דיעה זאת וכבר הארכתי בי״ד סי׳ ר׳ דלא דק בזה אלא בעומדת גם דיעה זאת מודה דיש איסור אבל לא מצד לב אלא מצד גילוי ערוה כמ״ש וע״כ דבר ברי וראוי לסמוך עליו שהאשה שיש לה מלבוש ונתכסה מלפניה ומלאחריה אינה צריך להפסק׳ בין לב לערוה כלל ויכול׳ להתפלל וכן לענין טבילה אם עומדת אפי׳ במים צלולים יכולה לברך אם לבה חוץ למים או אפי׳ תוך המים ומחבקת ידה על גופה תחת לבה וכן יעשה בישראל ועיין בט״ז בי״ד סי׳ ר׳ מש״ש בס״ד.
(ז) אף על פי שאינם מפסיקות. דהא אין לבן רואה ערותן והב״ח חולק ע״ז וע״ס ר״ו:
(ח) דאז אין לבן וכו׳. ט״ס הוא וכצ״ל דאז אין נראית ערוה שלהן וכמ״ש סימן ר״ו וכן מ״כ דלא כל״ח שנדחק בזה פי׳ דאשה לעולם אין לבה רואה את הערוה אך צריך שיה׳ טוחות בקרקע כדי שלא תהא ערותה נראית כלל, וא״ל תסתכל במקום אחר כמ״ש ססי׳ ע״ה דוקא בערות חבירו אבל כשערותו מגולה אפי׳ אינו רואה אותה אסור וכמ״ש ס״א דאפי׳ מוציא ראשו חוץ לחלון אסור ול״ד למ״ש בס״ב בהג״ה דהתם עכ״פ ערותו מכוסה במים אלא שהם צלולים לכן אם אינו רואה אותה שרי וכ״כ תר״י בהדיא עמ״ש ססי׳ ע״ה:
(ב) שהנשים יכולות לברך ולהתפלל כשהן לבושות החלוק אע״פ שאין מפסיק׳ למטה מן החזה ולא בעי׳ טוחות בקרקע אלא כשהן ערומות כדי שיתכסה ערותה (ב״י בשם א״ח) וי״א דכשאשה עומדת אפי׳ לובשת חלוק אסורה להתפלל תפלה מעומד כמו שאסו׳ לאיש אלא צריכה להפסיק ביד׳ על החלוק למטה מהלב (מורי בב״ח):
(ה) טוחות בקרקע וכו׳. דכשיושבת אז פניה שלמטה מכוסה בקרקע, אבל מכל מקום מגולות עגבותיה לאפוקי כשפניה טוחות בקרקע גם מעגבות אינו נראה דבר. ונראה דגם טוחות בקרקע אינו צריכי אלא להיות קבוע ותקוע בקרקע באופן שיכוסה הקמטים שבין העגבות, גם מאחוריה אף שאינו מכוסה בצדדים, דבצדדי העגבות בכלל ירכיים הן ולא בכלל עגבות כן מצאתי בפרישה סימן ר״ו. וראיתי במגן אברהם שם שהאריך להשיג על עיקר דין זה דטוחות בקרקע מדלא הביא הרי״ף והרא״ש עיין שם, ותמיהני שהביאו בהלכות חלה, וכן פסק הטור יו״ד סימן שכ״ח דבעינן טוחות בקרקע. וטעמא נראה לי משום דבברכות דף כ״ד דקאמר תרגמה שפניה טוחות וכו׳, ולשון תרגמה משמע שהיא הלכה. גם מה שהביא מברטנורה פרק ב׳ דחלה תמוה הא הוא גופיה כתב שם דבעינן פנים טוחות, ובאמת תימא על ברטנורא כיון שכתב דעגבות אין בהם משום ערוה אם כן למה בעי פנים טוחות, ומאן דבעי פנים טוחות סבירא ליה דעגבות יש בהם משום ערוה. ואין ספק אלי שדברי (הרא״ש) [הר״ש] שהביא ירושלמי דעגבות אין בהם משום ערוה לא עיין לברטנורה דהאמת שלא כתבו (הרא״ש) [הר״ש] אלא משום סיפא, הדא אמרת לברכה אבל להביט וכו׳ אבל להלכה קיימא לן דעגבות יש בהם משום ערוה, בש״ס דילן דמוקי לה בפנים טוחות:
(ו) אין לבן רואה וכו׳. הנחלת צבי ועולת תמיד האריכו לתמוה על רמ״א ולבוש דהא כבר כתבו אף על פי שאין מפסיקין וכו׳ ואין לבן רואה וכו׳ הרי שאין לבה רואה ערותה כלל אף כשעומדים, עד כאן דבריהם בקצרה, וכתבתי באליהו זוטא דאשתמיטתיה דברי לחם חמודות דף כ״ו שכתב דסבירא להו לרמ״א ולבוש דכיון דערותן למטה מאוד משום הכי חשיב לבישת החלוק כהפסקה, עד כאן. ונראה לי דבנשים נמי שייך לבן רואה ערוה אלא דכיון שערותן למטה חשיב לבישת החלוק כהפסקה. שוב נדפס ספר ט״ז ומגן אברהם וראיתי שמגיהים בשולחן ערוך וצריך לומר דאז אין נראית ערותן וכו׳ וסבירא ליה דבאמת אף בערומה אין לבה רואה ערוה כלל, אלא דמכל מקום נראית ערותה לכך צריכה טוחות בקרקע, עד כאן. ובכל ספרי שולחן ערוך ליתא כן, וכן בלבוש. ועוד תיקשי על רמ״א ביו״ד סימן ר׳ שכתב שתתכסה בבגדה, אמאי הא אין לבה רואה ערוה, ומשום גילוי ערוה ליכא במים כדלעיל סעיף ב׳ אלא עיקר כמו שכתבתי. גם דברי ט״ז שסיים שתהא מחבקת או שיהא לבה חוץ למים סותר עצמו, וצריך לומר דלכתחילה דעתו להחמיר כמו שכתב בט״ז ליו״ד, ובזה הארכתי באליה רבה שם וישבתי כל התמיהות שהקשו הט״ז וש״ך שם שדברי שולחן ערוך דהכא והתם סותרים עיין שם ודו״ק, והבאתי מקצתו באליהו זוטא עיין שם. וגם העליתי טעם מנהג הנשים דמברכין על הטבילה במים משום דעל הרוב אין המקוה עמוק כל כך שיהא לבן במים, ובזה מותר כמבואר בסעיף ב׳, אבל אם גם הלב במים נראה דצריכה לכסות או לחבק בזרועותיה:
(ט) מהלב – הטעם דערותן למטה ואין הלב שלה יכול לראותה ומ״מ אם הם עומדות ערומות יש בהן איסור אחר דהיינו איסור גילוי ערוה לא מצד הלב אלא מצד שנאמר לא יראה בך ערות דבר. מש״ה אם הם עומדות ערומות צריכה שתהא יושבת כמ״ש רמ״א ע״ז. אלא שמה שכ׳ הרמ״א דאז אין לבן רואה ערוה שלהן הוא לאו דוקא לבן. דלבן בלא״ה אינו רואה ערותן אלא על שלא תהא בגילוי ערוה לגמרי קאמר. וט״ס הוא וצ״ל ואז אינו נראה ערוה שלהן. ט״ז מ״א ע״ת והב״ח חולק וס״ל דגם באשה בעינן הפסקה בין לב לערוה אפי׳ כשיש לה מלבושים וט״ז חולק עליו ופסק להתיר כמ״ש הש״ע ע״ש. ועיין בי״ד סי׳ ר׳ (ועיין בס׳ אליהו רבא שמקיים הגירסא בש״ע ואז אין לבן רואה כו׳ דבנשים נמי שייך לבן רועה ערותן אלא דכיון שערותה למטה חשוב לבישת חלוקה הפסקה והעלה בספרו ליו״ד טעם למנהג הנשים דמברכין על הטבילה במים. משום דעל הרוב לבן חוץ למים ואכן אם הלב במים צריכה לכסות או לחבק בזרעותיה ע״ש):
(ו) ס״ד ואם הם כו׳ – פ״ב דחלה:
(ז) טוחות כו׳ – גמ׳ שם כ״ד א׳ וצ״ע ועמ״א סי׳ ר״ו ס״ק ה׳:
(יא) ט״ז סק״ד לברך אם לבה חוץ למים ותימה אם לבה חוץ למים או חובקת ידה על גופה באיש נמי שרי אבל באשה א״צ לזה כיון דאין לבה רואה ערותה וליכא בה רק משום גילוי ערוה וכיון דהערוה מכוסה אפי׳ במים צלולים שרי. וראיתי בא״ר דלחומר׳ בעלמא אמרה הט״ז אם אפשר לה בקל לעשות כך:
(יב) מ״א סק״ח ססע״ה דדוקא בערות חבירו כצ״ל. לא תידק מהכא דבערות חבירו מודה דמהני עוצם עיניו דז״א דבס״ס ע״ה חולק ע״ז אלא הכא אהרמ״א הקשה משום דבס״ס ע״ה שתיק רמ״א ומשמע דמודה להמחבר מ״ה מחלק בין ערות חבירו אבל להמ״א אפילו בערות חבירו אסור:
(טו) יכולות לברך וכו׳ – הטעם דערותן למטה מאוד ואין הלב שלה יכול לראותה ומ״מ אם הן עומדות ערומות יש בהן איסור אחר דהיינו איסור גילוי ערוה לא מצד הלב אלא מצד שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ואסורה לברך אלא צריכה שתהא יושבת וכמו שכתב רמ״א ע״ז שע״י ישיבתה פניה שלמטה מכוסים ואין ערותה נראית ומה שכתב הרמ״א דאז אין לבן רואה ערוה שלהן הוא לאו דוקא לבן דלבן בלא״ה אינו רואה ערותן אלא על שלא תהא בגילוי ערוה לגמרי קאמר וט״ס הוא וצ״ל ואז אינו נראה ערוה שלהן [אחרונים]:
(טז) מהלב – והב״ח חולק וס״ל דגם באשה בעינן הפסקה בין לב לערוה אפילו כשיש לה מלבוש אבל שאר האחרונים הסכימו לפסק השו״ע. ועיין בי״ד סי׳ ר׳ דמסקי הט״ז והש״ך שם דלפי מה שפסק השו״ע פה דאין שייך באשה לבה רואה את הערוה מותרת לברך ברכת הטבילה כשהיא עומדת בתוך המים אף שהיא עדיין ערומה דמשום גילוי ערוה אין בזה דהמים נחשבין כמו כיסוי. ויותר טוב שיהיה לבה למעלה מן המים דזה שרי אף באיש וכמו שכתב רמ״א בהג״ה בס״ב או שתחבק זרועותיה להפסיק בין לבה לערוה וכן פסק החכמ״א וה״ה אם עוכרת ברגליה שלא יהא איבריה נראין בהם זה לכו״ע מהני. ואם יש עוד נשים ערומות עומדות בבית הטבילה פשוט דצריכה בעת הברכה להחזיר פניה וגופה מהן ואף אם נימא דמקום המקוה הוא רשות בפני עצמו לא מהני כדמוכח לקמן בסימן ע״ט ס״ב עי״ש:
(יז) טוחות – ר״ל דבוקות ומכוסות בהקרקע ומשא״כ באיש דלא שייך זה כי הביצים והגיד בולטין. ועיין במ״א לקמן סי׳ ר״ו דדעתו דאף אם העגבות נראין אין להקפיד דעגבות אין בהן משום ערוה וכן משמע קצת מביאור הגר״א ובא״ר פסק דעגבות יש בהן משום ערוה:
(יז) [סעיף ד׳] יש מי שאומר שהנשים יכולות לברך ולהתפלל כשהן לבושות החלוק וכו׳. כ״כ מרן ז״ל בב״י משם א״ח והטעם. כתב בשם הנ״ז לפי שערותן למטה מאד ואין לבן רואה את הערוה ולא בעינן טוחות בקרקע אלא כשהן ערומות כדי שתתכסה ערותן עכ״ל וכ״כ הלבוש וט״ז סק״ד וא״כ לפ״ז אם הנשים עומדות במים צלולים ולבן ג״כ בתוך המים מותר לקרות ולברך כיון דמים צלולים חשובים כיסוי לענין ערוה כמ״ש בסעי׳ ב׳ וג׳ ואי משום לבן רואה את הערוה אין לחוש כיון שערותן למטה כן הוא לפי סברא זו׳ אבל ביו״ד סי׳ ר׳ פסק מרן ז״ל כדעת הראב״ד ז״ל דאם המים צלולים עוכרתן ברגליה ומברכת משמע דחייש ללבן רואה את הערוה ואעפ״י שערותן למטה. וכ״כ הלבוש שם הטעם משום דלבה רואה את הערוה יעו״ש וא״כ לפ״ז גם אם הנשים לובשות החלוק אם הם עומדות צריך להפסיק בידם על החלוק למטה מהלב בשעת ברכה ותפלה כדי שלא יהא לבן רואה את הערוה ואין חילוק בזה בין איש לאשה. וכ״פ הב״ח בזה הס׳ ובסי׳ ר״ו יעו״ש והביאו עט״ז בזה הסי׳ או׳ ב׳ ונראה שמסכים לדבריו וכ״נ דעת המ״א בסק״ז להחמיר כדעת הב״ח יעו״ש. וכ״נ דעת העו״ת אות ט׳ ומ״ש הדרישה שם ביו״ד להשוות דעת הא״ח עם הראב״ד ולחלק יצא בין מלבוש למים צלולים דבמים צלולים איכא גילוי ערוה יעו״ש הוא היפך הפוסקים שזכרנו לעיל אות י״ד דחשבי למים צלולים כסוי לענין ערוה יעו״ש וכבר דחו דבריו הט״ז והש״כ שם ביו״ד יעש״ב ועיין ט״ז כאן סק״ד וא״ר אות ו׳ ועוד עי״ש בט״ז סק״א מה שהקשה על מרן ז״ל מכאן על יו״ד פי׳ ר׳ שכתב דצריך עכירת מים יעו״ש אמנם בדברי הש״ך שם נתתרצה קושיא זו שכתב דהראב״ד שכתב שתעכור המים חולק אהא״ח והיינו דכתב המחבר בא״ח דברי הא״ח בשם יש מי שאומר יעו״ש. וא״כ לפ״ז ולפי מה דקיי״ל היכא שסותם מרן ז״ל וכותב יש מי שאומר דדעתו לפסוק כסתם כמש״ל ס׳ י״ג אות ז׳ צריך להחמיר כמ״ש ביו״ד ובפרט דדין זה לא נפיק מפלוגתא כנ״ז וע״כ יש להחמיר ולהשוות אשה לאיש בענין זה דאם המים צלילים צ״ל לבה למעלה מן המים או לחבק גופה בזרעותיה ואם לובשת חלוק והיא עומדת צריך להפסיק בידה על החלוק למטה מן הלב.
(יח) שם הגהה. ואם הן ערומות צריך שתהא ערוה שלהן טוחות בקרקע וכו׳ פי׳ דבוקות ומכוסות בקרקע שלא תהא נראת עגבות שלהן כי עגבות הוי ערוה דלא קיי״ל כרב הונא. ב״י סי׳ ר״ו. ומ״ש המ״א שם סק״ה להשיג על דין זה עיין מ״ש עליו הא״ר בזה הס׳ אות ה׳ וסיים להלכה קיי״ל דעגבות יש בהם משום ערוה כש״ס דילן דמוקי לה בפנים טוחות יעו״ש, ועיין עוד לקמן סי׳ ע״ה אות ל׳ ובסי״ ר״ו על סעי׳ ג׳ בס״ד:
(י) למטה מהלב – דין זה מבוסס על העובדה שערוותן של הנשים נמצאת במקום נמוך, ולא שייך בהן ״הלב רואה את הערווה״, אלא די שערוותן מכוסה1. המחבר מסכים לדברי הרמ״א, שההיתר הוא דווקא אם לובשת חלוק או יושבת, אחרת אסורה לברך ערומה.
(יא) ערווה שלהן – ניסוחו של הרמ״א קשה, שהלא ראינו שבנשים אין דין ״ליבן רואה ערוותן״. לכן יש לפרש דבריו, שכוונתו שאז אינה יכולה לברך משום שהיא ערומה2.
(יב) שאין כך באיש – שאסור אפילו אם יושב.
1. וכן כתב ביו״ד סימן ר׳, שאישה הטובלת מברכת כשלבושה בחלוק, ולא הזהיר שצריכה להפסיק בין לבה לערווה. אולם כתב שם שיכולה לברך כשעומדת במים רק בתנאי שתעכיר המים, והסביר בבית יוסף בשם הראב״ד כדי שלא יהיה לבה רואה את הערווה. והאריכו בכך המפרשים (עיין ש״ך ס״ק א, וט״ז ס״ק ב, ערוך השולחן סעיף טז, טהרת הבית חלק ג׳ עמוד רכא), וכתבו שמעיקר הדין אינה צריכה להעכיר את המים, ודברים אלה נאמרו לרווחא דמילתא, כי מים צלולים אינם כיסוי מלא. וכף החיים (ס״ק טו״ב) ואחרונים נוספים הסבירו שהמחבר לא פסק כפי מה שהביא כאן בשם ״יש מי שאומר״, אלא כדבריו ביו״ד לגבי הטובלת. ולשיטתם אישה אסורה לברך אם לבושה רק בחלוק, כיוון שלבה רואה את ערוותה. אלא שקשה לדבריהם שגם בהלכות נידה התיר המחבר לברך בחלוק, ולא דרש להפסיק בין הלב לערווה.
2. ראה במגן אברהם ס״ק ח ששינה את הגרסה; וכן בט״ז ס״ק ד׳, שמסכים עם פסק המג״א ללא שינוי גרסה.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטומקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(ה) שְׁאָר אֵיבָרָיו רוֹאִים אֶת הָעֶרְוָה מֻתָּר, אֲבָל אִם אֵיזֶה מֵאֵיבָרָיו נוֹגֵעַ בֵּין בְּעֶרְוָתוֹ בֵּין בְּעֶרְוַת חֲבֵרוֹ, אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע אוֹ לְהִתְפַּלֵּל. וִירֵיכוֹתָיו שֶׁהָעֶרְוָה שׁוֹכֶבֶת עֲלֵיהֶן צָרִיךְ לְהַפְסִיקָן בְּבֶגֶד אוֹ לְהַרְחִיקָן, בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יִגַּע הַגִּיד בָּהֶם.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםבאר היטבאשל אברהם (אופנהיים)ביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(ח) שם בגמ׳ כ״ה
(ט) לפי׳ הר״ר יונה והרא״ש וא״ח בשם הראב״ד
(י) ר׳ ירוח׳
(יא) ב״י
(ט) בין בערות חבירו. כתב הרב״י זה נלמד במכ״ש מדין שנים ישנים בטלית אחד דאפי׳ בשר שניהם נוגעים זה בזה אסור כמ״ש רסי׳ ע״ג עכ״ל. וקשה דא״כ למה הוצרך לכתוב דין זה לכן נ״ל דהתם דוקא כששניהם נוגעים זה בזה ממתניהם למטה אבל אם שאר איבריו נוגעים במתניהם שרי להכי איצטריך למיכתב כשאבריו נוגעים בערות חבירו אסור דלא כב״י, כ׳ הג״א בבניו הקטנים אפי׳ נוגעים ערותן זה בזה שרי לקרות ודבר תימה הוא להתיר כולי האי וקצת יש לדקדק לאסור ממ״ש תר״י גבי עכו״ם ערום עכ״ל ב״י וכתוב בד״מ והמדקדק בדברי תר״י ירא׳ שיש ראיה יותר להתיר מלאסור עכ״ל ול״נ לאסור מידי דהוה ארואה ערות קטן עסי׳ ע״ה ס״ד:
(י) בבגד – וכ׳ הב״י ומשמע לי דלא מיקרי ערוה לענין זה אלא הגיד עצמו דאי בנגע בידיו אתי לידי הרהור אבל בנגיעת הכיס לית לן בה דאפילו אי הוי נוגע בידו לא אתי לידי הרהור ע״כ ומהר״ם טיוולו חולק וס״ל דכיס נמי מיקרי ערוה לענין זה ותרוויהו אסירי. עיין יד אהרן ובגינת ורדים בגן המלך סי׳ קכ״א:
(א) להרחיקן. עיין בי״ד סימן מ״ג טעם על שא״א נזהרין בזה:
(ח) ס״ה שאר כו׳ – דל״ד עקבו אלא משום שעומדת נגד הערוה:
(ט) בין כו׳ – כמש״ש כ״ד מהו שזה יחזיר כו׳:
(י) וירכותיו כו׳ – ראב״ד וכנ״ל:
(יא) הגיד כו׳ – לאפוקי הכיס דאין בו משום הרהור וכמ״ש רפ״ב דנדה:
(א) סעיף ה׳ הגיד בהם. אבל נגיעת הכיס לית לן בה:
(יח) רואים את וכו׳ – ר״ל ולא בעינן שיהא מכסה להערוה בפני עצמו באיזה דבר כדי שלא יראוה האיברים:
(יט) איזה מאיבריו – דגזרינן נגיעת שאר איבריו משום נגיעת ידיו ונגיעת ידיו שלא יבוא לידי הרהור:
(כ) הגיד בהם – אבל בנגיעה דכיס אין להקפיד דאין לחוש בו משום הרהור והמדקדקין מדקדקין גם בזה כי יש חולקין. ובדיעבד יצא אפילו אם נגע הגיד בהירכים [פמ״ג לדעת הפר״ח המובא לעיל בסימן ע״ג במ״ב סק״ד]:
(יט) [סעיף ה׳] שאר אבריו רואים את הערוה מותר אבל אם איזה מאבריו נוגע וכו׳ אסור לקרות וכו׳ והוי יודע למ״ש הפר״ח בסי׳ ע״ג דאם קרא יצא דרק מטעם הרהור ולא מכוין שפיר ה״ה כאן באבריו נוגע בערוה יראה דיצא. פרמ״ג א״א או׳ ט׳ ועיין בדברינו לעיל סי׳ ע״ג אות ח׳:
(כ) שם צריך להפסיקן בבגד או להרחיקן וכו׳ בשאינו לבוש מכנסיים, ב״י בשם א״ח. לכן עכשיו שכל העולם לובשים מכנסיים אין ניהרין בזה שסומכין על טעם זה. בי״ד סי׳ מ״ג. י״א במ״ב בהגב״י אות ב׳:
(כא) שם בענין שלא יגע הגיד בהם ומשמע לי דלא מיקרי ערוה לענין זה אלא הגיד עצמו דאי נגע בידיו אתי לידי הרהור ומפני הידים גזרו בשאר אברים אע״ג דלא אתי בנגעיתן לידי הרהור אבל בנגיעה דכיס לית לן בה דאפי׳ אי הוה נגע בה בידיו לא אתי לידי הרהור. ב״י לבוש. פרישה אות ה׳ עו״ת אות י״א. א״א שם. ר״ז אות ו׳ ח״א כלל ד׳ או׳ יו״ד. שת״ז אות ט״ז. ודלא כמ״ש י״א בהגב״י בשם מהר״ם טיוולי ז״ל דאין לחלק בדין זה בין גיד לכיס ותרווייהו אסירי יעו״ש, וכ״כ הרה״ג בן א״ח ז״ל פ׳ בא אות ג׳ דבכיס של הביצים אין לחוש אם נוגע בירכותיו ואעפ״י דגם כנגד הכיס אסור לקרות בלא כיסוי משום דלא יראה בך וכו׳ עכ״ד, ועיין לקמן סי׳ ע״ה אות י״ג:
(יג) או להתפלל – מפני שנגיעה בערווה חמורה מראייה. ונראה שיש שתי מניעות לברך בנגיעה בערווה: האחת משום ״לא יראה בך ערות דבר״, כבראייה; והשנייה היא שמא יבוא לידי הרהור, כפי שהסברנו בסימן הקודם.
(יד) שלא יגע הגיד בהם – לכן הלובש תחתונים רחבים צריך להיזהר שאיברו לא ייגע בירכיו בעת שמברך.
ושאר איבריו שרואין אותה אפילו עקבו שמכוון כנגדה מותר אבל אם נוגעים בה אסור בין אם נוגעים בערותו או בערות חבירו לכן כתב הראב״ד כל איבריו שנוגעים בערוה אחד ידיו ואחד ירכותיו שהערוה שוכבת עליהם אסור לקרות קריאת שמע מפני שהוא מתחמם ומטריד.
(ה) ושאר איבריו שרואים אותה אפילו עקבו וכו׳ בס״פ מי שמתו (שם) איפליגו אמוראי בעקבו נוגע או רואה את הערוה ואסיקנא והלכתא נוגע אסור רואה מותר וכתבו התוס׳ וטעמא דגזרינן נוגע עקבו שמא יגע בידו וכתב ה״ר יונה והרא״ש וה״ה לכל האברים הנוגעים בערוה והא דנקט עקבו מפני שהעקב עומד כנגד הערוה וכ״כ בא״ח בשם הראב״ד דה״ה לשאר האברים אפילו ירכותיו שהערוה שוכבת עליהם צריך להפסיקן בבגד או להרחיבן שלא יגעו בערוה בשאינו לובש מכנסים עכ״ל ומשמע לי דלא מיקרי ערוה לענין זה אלא הגיד עצמו דאי נגע בידיו אתו לידי הרהור ומפני הידים גזרו בשאר אברים אע״ג דלא אתי בנגיעתן לידי הרהור אבל בנגיעה דכיס לית לן בה דאפילו אי הוה נגע בה בידיו לא אתי לידי הרהור:
וכתב רבינו ירוחם דה״ה להתפלל בעינן שלא יהיו איבריו נוגעים בערוה:
(ו) ומה שכתב אם נוגע בערות חבירו אסור יש ללמוד כן במכ״ש מדין שנים שהיו ישנים בטלית אחד לא יחזיר זה פניו לכאן ויקרא וזה פניו לכאן ויקרא אא״כ היתה טלית מפסקת ביניהם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) ושאר איבריו. פי׳ גזרינן נגיעת שאר איברים אטו נגיעת ידים שע״י בא לידי הרהור:
(ה) ואחד יריכותיו שהערוה שוכבת כו׳ לכן צריך להפסיקן בבגד וכתב ב״י ומשמע לי שלא מיקרי ערוה לענין זה אלא הגיד עצמו דאי נגע בידיו אתי לידי הרהור לכך גזרינן שאר איברים אטו ידים אבל בנגיעה דכיס לית לן בה דאפי׳ נגע בידו לא אתי לידי הרהור:
(ג) ומ״ש ושאר איבריו וכו׳ פשוט שם. היתה טליתו וכו׳ שם סוף (דף כ״ד) ועיין לקמן בסי׳ צ״א ס״ד הארכתי בס״ד בדין לבו רואה את הערוה גבי תפלה: כתב בש״ע יש מי שאומר שהנשים יכולות לברך ולהתפלל כשהן לבושות החלוק אע״פ שאינם מפסיקות למטה מהלב עכ״ל ופסק כך ע״פ ספר אורחות חיים שהביא ב״י ולפע״ד פשוט דהוראה זו אינה נכונה דכשהאשה עומדת אפילו לבושת החלוק אסורה להתפלל תפלה מעומד כמו שאסור לאיש דבזה שוין האיש והאשה וכדלקמן בסימן ר״ו אלא צריכה להפסיק בידה על החלוק למטה מהלב וביורה דעה סימן ר׳ הארכתי בזה בקונטרס האחרון בסייעתא דשמיא ע״ש תמצא נחת:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםבאר היטבאשל אברהם (אופנהיים)ביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ו) הָיְתָה טַלִּיתוֹ חֲגוּרָה עַל מָתְנָיו לְכַסוֹתוֹ מִמָּתְנָיו וּלְמַטָּה, אַף עַל פִּי שֶׁמִּמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה הוּא עָרֹם, מֻתָּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע. אֲבָל לְהִתְפַּלֵּל אָסוּר, עַד שֶׁיְּכַסֶה לִבּוֹ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זאליה רבהבאר היטבמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהעודהכל
(יב) שם בגמ׳ כ״ד וכ״ה
(ה) מותר לקרות ק״ש – לפי שאינו מדבר לפני המלך משא״כ בתפלה שצריך לעמוד באימה וביראה ולראות עצמו כאלו עומד בפני המלך ומדבר עמו.
(ז) שיכסה לבו. לאו דוקא לבו אלא כל גופו צריך שיכסה ולא נקט לבו אלא איידי דרישא דלקריאת שמע אין צריך לכסות לבו, וכן כתב הב״ח בסימן צ״א מיהו בדיעבד בכיסה ערותו לחוד סגי כדאיתא לקמן:
(יא) ק״ש – לפי שאינו מדבר לפני המלך משא״כ בתפלה שצריך לעמוד באימה וביראה ולראות עצמו כאלו עומד בפני המלך ומדבר עמו:
(כא) ממתניו ולמטה – ר״ל אפילו רק עד למטה מערותו דבזה די מדינא לק״ש אבל לתפלה צריך שיהיה מכוסה כל גופו:
(כב) אע״פ וכו׳ – במקום הדחק דאל״ה אין נכון לכתחלה לעשות כן אפילו באיזה ברכה וכ״ש בק״ש:
(כג) מותר לקרות – כיון שערותו מכוסה וגם הטלית מפסקת בין לבו לערוה:
(כד) לבו – ה״ה כל גופו ונקט לבו איידי דרישא דבק״ש א״צ לכסות לבו. וטעם דתפלה חמורה לפי שבתפלה צריך לראות את עצמו כעומד לפני המלך ומדבר עמו שצריך לעמוד באימה אבל בק״ש אינו מדבר לפני המלך:
(כב) [סעיף ו׳] היתה טליתו חגורה על מתניו וכו׳ מותר לקרות וכו׳ לפי שאינו מדבר לפני המלך משא״כ בתפלה שצריך לעמוד באימה וביראה ולראות עצמו עומד לפני המלך ומדבר עמו, ב״י, ט״ז סק״ה, ר״ז אוח ז׳, וכיון שכן צריך האדם ליזהר להוציא התיבות והאותיות כתקנן ובכוונה גדולה ובפרט כשמוציא איזה שם משמות הקדושים מפיו יאחזו רעד אשר הוא ילוד אשה היום כאן וכו׳ רמה ותולעה ובשר סרוחה איך ידבר לפני מלך רם ונשא בלי כוונה וטהרת מחשבה אשר מלאכים גדולים רמים וקדושים כשהם מקדישים רועדים ומתרגשים ומתרעשים מאימתו ית׳ וק״ו בן בנו של ק״ו צריך האדם ליקח לנפשו בשעה שהוא מתפלל ומתחנן לפני המקום בוחן לבות וכליות וצורף מחשבות שצריך לאומרם באימה ורעדה גדולה והחי יתן אל לבו כי לא דבר רק הוא אלא דברים העומדים ברומו של עולם:
(כג) שם מותר לקרות וכו׳. אנו שיש לנו מכנסיים אין לחוש אם אינו חגור אזור. שה״ג אשר סביב המרדכי בשם תוספות רבי יהודה בשם רש״י ז״ל. כנה״ג בהגה״ט. וכ״כ הא״ח דף י״ד ע״ב דלענין ק״ש ושאר ברכות אין לחוש לחגורה רק שיהיו לו מכנסיים יעו״ש והביאו יפ״ל אות ד׳ ועי״ש. וכן הוא לקמן סי׳ צ״א סעי׳ ב׳. וכ״כ קיצור ש״ע סי׳ ה׳ אות י״ז. אמנם השמ״ח על יו״ד סי׳ א אות ל״ח כתב דיש ליזהר אפילו אם הולך במכנסיים תחת כתנתו והטעם כתב בתב״ש אות ע׳ דאע״ג דמפסיק האבנט של המכנסיים הקשור על בשרו אין בזה די שלבו רואה ערותו דרך עליו דרך חתוך המכנסיים יעו״ש. וע״כ יזהר כל אדם ליתן דעתו תמיד לקרב חתוך המכנסיים זה אצל זה כדי שלא תראה ערותו משם כי לפעמים יבא האדם לומר דברי קדושה בפיו בלא חגורה וסומך על המכנסיים ובפרט בימי הקיץ במקומות שיש להם חמימות הרבה ויושבים ולומדים בלא חגורה או במקומות שדרכם לילך תמיד בלא חגורה כמו ערי הודו וכיוצא שצריך ליזהר הרבה בזה. ועיין מש״ל סי׳ מ״ו אות כ״א. ולקמן על סי׳ צ״א סעי׳ ב׳. בס״ד:
(כד) שם אבל להתפלל אסור עד שיכסה את לבו. לאו דוקא לבו אלא כל גופו צריך לכסות ולא נקט לבו אלא איידי דרישא דלק״ש א״צ לכסות את לבו קאמר בסיפא דלתפלה צריך לכסות את לבו ואה״נ דה״ה כל גופו צריך לכסות. ב״ח סי׳ צ״א. א״ר בזה הסי׳ אות ז׳. מש״ז אות ה׳. יפ״ל אות ה׳. וכתב שם המש״ז דכל מה שהמנהג שלא לעמוד בפני השר כך ה״ה בתפלה. ועיין מ״א סי׳ צ״א סק״ה. מיהו בדיעבד בכיסה ערותו לחוד והתפלל יצא. כמ״ש סי׳ צ״א סעי׳ א׳ א״ר שם:
(טו) קריאת שמע – כי ערוותו מכוסה, ואין לבו רואה את הערווה.
(טז) עד שיכסה ליבו – כלומר עד שילבש בגד עליון מינימלי, כדוגמת גופיה. ההבדל בין קריאת שמע לעמידה הוא שקריאת שמע היא קבלת עול מלכות שמים בכל פעולות היומיומיות של האדם, והרי בפעולותיו השונות לובש האדם בגדים שונים, ובכל המצבים עליו להיות מחובר לה׳ ולחיות על פי ההלכה. לעומתה התפילה היא זמן מיוחד של קשר בין האדם לא-לוהיו, וצריך להתלבש בה בצורה ראויה, כפי שנראה בע״ה בהלכות תפילה (סימן צ׳).
היתה טליתו חגורה לו על מתניו יכול לקרות קריאת שמע אף על פי שאסור להתפלל עד שיכסה לבו.
(ז) היתה טליתו חגורה לו על מתניו וכו׳ מימרא דרב הונא בס״פ מי שמתו (ברכות כד: וכה.) ותניא כוותיה היתה טליתו חגורה על מתניו מותר לקרוא ק״ש אבל לתפלה עד שיכסה את לבו ופירש״י חגורה על מתניו לכסותו ממתניו ולמטה אע״פ שממתניו ולמעלה הוא ערום קורא ק״ש אבל לתפלה צריך הוא לראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה אבל ק״ש אינו מדבר לפני המלך:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ו) היתה טליתו חגורה כו׳. אע״פ שאסור להתפלל עד שיכסה לבו יתבאר לקמן בסימן צ״א בארוכה בס״ד ע״ש:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זאליה רבהבאר היטבמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

אורח חיים עד – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע אורח חיים עדרשימת מהדורות, באר הגולה אורח חיים עד, ט"ז אורח חיים עד, מגן אברהם אורח חיים עד, עטרת זקנים אורח חיים עד, אליה רבה אורח חיים עד, באר היטב אורח חיים עד, אשל אברהם (אופנהיים) אורח חיים עד, ביאור הגר"א אורח חיים עד, לבושי שרד אורח חיים עד, הגהות ר' עקיבא איגר אורח חיים עד, שערי תשובה אורח חיים עד, יד אפרים אורח חיים עד, משנה ברורה אורח חיים עד – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), ביאור הלכה אורח חיים עד, כף החיים אורח חיים עד, שולחן ערוך כפשוטו אורח חיים עד – באדיבות המחבר, הרב שאול דוד בוצ’קו (כל הזכויות שמורות למחבר), טור אורח חיים עד, מקורות וקישורים לטור אורח חיים עד, בית יוסף אורח חיים עד, אור חדש – תשלום בית יוסף אורח חיים עד – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרכי משה אורח חיים עד, פרישה אורח חיים עד, ב"ח אורח חיים עד

Orach Chayyim 74, Shulchan Arukh Sources Orach Chayyim 74, Be'er HaGolah Orach Chayyim 74, Taz Orach Chayyim 74, Magen Avraham Orach Chayyim 74, Ateret Zekeinim Orach Chayyim 74, Eliyah Rabbah Orach Chayyim 74, Baer Heitev Orach Chayyim 74, Eishel Avraham (Oppenheim) Orach Chayyim 74, Beur HaGra Orach Chayyim 74, Levushei Serad Orach Chayyim 74, Hagahot R. Akiva Eiger Orach Chayyim 74, Shaarei Teshuvah Orach Chayyim 74, Yad Ephraim Orach Chayyim 74, Mishna Berurah Orach Chayyim 74, Beur Halakhah Orach Chayyim 74, Kaf HaChayyim Orach Chayyim 74, Shulchan Arukh Kifshuto Orach Chayyim 74, Tur Orach Chayyim 74, Tur Sources Orach Chayyim 74, Beit Yosef Orach Chayyim 74, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Orach Chayyim 74, Darkhei Moshe Orach Chayyim 74, Perishah Orach Chayyim 74, Bach Orach Chayyim 74

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×